מאגר סיפורי מורשת

רקע היסטורי- סכסוך סואץ

במאה ה-19, בשנת 1882, מצרים הייתה חלק של האימפריה הבריטית. הדחף לבניית תעלת סואץ היה רצון לקצר את הנסיעה של מדינות אירופה לים האינדיאני. מצאו שנמל סעיד יאפשר תעלה של 120 ק"מ ויחבר את הים התיכון לים האדום, שייאפשר העברת אניות מסע הלוך וחזור. בניית סואץ הייתה בשיתוף הצרפתים והאנגלים, שאיפשרה ל2 המדינות לשלוט בתעלה וברווחים שלה. התעלה נבנתה בשנת 1869 והחל קונפליקט בין שכניה של מצרים ומצרים עצמה, והחלה מלחמה קרה בין – לאומית על השליטה בתעלה.

התמריץ לתחילת מלחמת סואץ החל כאשר גמל עאבדל נאסר עלה לשלטון שנתיים לאחר מלחמת העולם השנייה והוא התחיל ללחוץ על בריטניה לצאת מהמדינה ולבטל את השליטה הצבאית שלה באזור התעלה. בשנת 1954 החל הסכסוך בין ישראל, הבריטים והצרפתים מול מצרים. ביולי 1956 התדרדרו היחסים, וישראל אנגליה וצרפת תקפו את מצרים, בעקבות ההאלמה של תעלת סואץ על ידי נסאר. משבר סואץ היה נקודת תפנית בהיסטוריה של האזור והשפיע לרעה על שליטת אירופה באזור הים התיכון.

היהודים במצרים 

יהודים גרו במצרים מתקפות התנ"ך. המלך פארוק היה בעל חזון ובירך את הגעת היהודים הוא הבין שהיהודים בעלי יכולות גבוהות להתפתח חברתית וכלכלית, בשיאם היו עד 85,000 יהודים במצרים. רובם הגיעו בעקבות המשרה המשגשת של מצרים באופן כללי ושל קהיר בפרט במאה ה-19. כמו יהודים בכל העולם הם תרמו כלכלית, תרבותית וחברתית. ליהודים יש תכונה של יכולת התבוללות בחברה בה הם נמצאים וכך היה גם במצרים. הרבה יהודים נכנסו לשוק החופשי, לרפואה ומשפטים והרגישו חלק מהמדינה. לאחר הקמת מדינת ישראל 20,000 יהודים ברחו לישראל. ובנוסף התוצאה של סכסוך סואץ הייתה גירוש שקט כך שבאמצע 1957 נשארו 15,000 מתוך 85,000 היהודים שהיו במצרים.

תעודת הלידה שלי

אני, אחותי הגדולה (מימין) ואמי

אני עם אמא במצרים

הסיפור האישי

אני נולדתי בתאריך 13.5.1953 בקהיר. נולדתי למשפחה מבוססת כאשר אבא שלי היה בעל חברה של ייבוא מותרות מחו"ל למצרים. יש לי אחות אחת ובגלל שלאבא היו 6 אחיות ולאמא שלי 3 אחים, היו לי המון בני דודים. בילינו המון ביחד ובגלל שהייתי הכי צעירה, הייתי המפונקת.

אני ומשפחתי בחוף ים אלכסנדרייה

בגלל גילי הצעיר, לא הרגשתי את הקשיים הגוברים בעקבות עלייתו של נאסר והמעורבות של ישראל לסכסוך סיני. אבל כמובן שהוריי כן הרגישו זאת. אבא הרגיש גם במשרדיו וגם ברחוב את השינויים כלפי היהודים וקרא את הכתובת על הקיר, ובהיותו ראש שתי משפחות הבין שהאחריות שלו היא להגן על 2 המשפחות ככל שיוכל. לאחר פריצת סכסוך סואץ התדרדר המצב אפילו יותר כך שאבא שלי הבין שצריך להוציא את המשפחות ממצרים כמה שיותר מהר. הדרך שלו הייתה למכור את הנכסים של בני המשפחות כדי לגייס מספיק כסף ולשלוח את האחים וההורים לארץ ישראל וכך עשה. התחיל להיות יותר ויותר קשה למכור את הנכסים ולקבל את התמורה המתאימה, כי המקומיים ידעו שהם קונים מיהודים ויכלו להציע הרבה פחות מהשווי האמיתי. אך אבא לא ויתר וכך יצאו כל בני 2 המשפחות. נשארה רק המשפחה שלנו, השותף של אבי היה מצרי נוצרי והבטיח לשמור על החברה ולהעביר את רווחיה אליו, כאשר נעזוב. וכך אבי לא היה צריך "למכור" את חברתו לשותף. אבא החל במכירת ביתנו, אך ביוני 1957, הופיעו פתאום בפתח ביתנו חיילים חמושים, ההוראה הייתה "קח מזוודה אחת לכל בן משפחה, מלאו אותה בבגדים, תמונות, מפות, כל דבר שלא מוגדר כי בעל ערך כספי" עשו חיפוש לאמי ותלשו את תכשיטיה, ואפילו לקחו ממני את עגיליי ותליון זהב עם אבן כחולה בהירה שמאוד אהבתי. הוציאו אותנו מביתינו עם רובי החיילים על גבינו והסעו אותנו לאלכסנדריה והעלו אותנו לאנייה וכך גורשנו.

היום אני מבינה שאבי היה חייב גם הוא לחתום על ויתור אזרחות מיצרית, כביכול מ"רצונו החופשי" וכך נעשנו פליטים, ללא עם, ללא מדינה, ללא מחסה, ללא מגורים, ללא ביטחון אישי וללא הגנה. אבי רצה בהתחלה להגיע לארגנטינה (לבואנוס איירס) כי כמו רוב המצרים הם דיברו 6 שפות כל אחד הכוללת גם ספרדית. וכך חשב שהתאקלמות מחודשת תהיה קלה יותר. אבל דודתי, היחידה בין כל המשפחה החליטה לבנות חיים חדשים בבלגיה, וסבתי לא רצתה שהיא תהיה בודדה באירופה, וביקשה מהוריי לבנות חיים חדשים, קרובים אליה. וכך כאשר הגענו לאנגליה, אבי שהיה בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, יכל לבקש שיקבלו אותנו כפליטים בעקבות הגירוש ממצרים. וכך היה, בהתחלה גרנו באוהלים ואז הועברנו לדיור מועצה לדירה בשכונת עוני בלונדון.

אבי ואמי החלו לעבוד למרות שהם לא דברו אנגלית. לא היה אולפן, לא להורים ולא לנו, לא הייתה עזרה מהממשלה (בפרט הדיור) לא היו פסיכולוגים, עזרה מהקהילה וכך הלאה. הציפייה מהחברה הייתה "Just get on with it". וכך עשינו, והיום בדיעבד אני יכול להגיד כמה גאה אני בהוריי שקרה דבר נורא זה, ומהכל לכלום הם בנו חיים חדשים, הצליחו מחדש, השתקמו כלכלית מחדש, למרות שלא קיבלו שקל או אפילו גרוש מהשותף ה"נאמן" של אבי. אני הלכתי לביה"ס ללא שפה, ללא חברה, ללא הבנת התרבות שמסביבי, שם ציפו שאבין הכל, לא תרגמו לצרפתית, לא לימדו אותי לדבר אנגלית, הייתי חייבת לקלוט הכל יום יום, לבד. וכך עשיתי, בהצלחה רבה.

בשנת 1974 עליתי ארצה בהיותי בת 21, התחתנתי, הבאתי ילדים, הקמתי בית בארץ ישראל, והבנתי כמה חשוב שיש לנו ארץ בה אנו יכולים להשתייך ולהתקבל בזרועות פתוחות.

אני (משמאל) ואחותי עם דודתי פאני מבלגיה

הזוית האישית

נעם: התכנית הייתה מאוד מהנה בשבילי, התקרבתי יותר אל אביבה ושמחתי על האפשרות שניתנה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי.