מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בצנעא שבתימן בשנת 1942. התאריך העברי היה י"ד באלול. בתימן לא היה לוח שנה, אבל סבא שלי כתב את תאריכי הלידה שלנו בחומש. (אימא שלי מסרה מאוחר יותר את החומש לבית כנסת, ובשטפון שהיה בבית הכנסת הוא אבד). אני השלישית במשפחה. יש לפני אח גדול, והייתה עוד תינוקת שנפטרה, לפני אחי הגדול. בתימן הרבה תינוקות נפטרו. מתחתי יש אחות קטנה.

עלינו לארץ בסוכות 1949, במבצע 'מרבד הקסמים'. אני הייתי בת 7. אבא שלי חלה בדרך, ונפטר יום לפני הטיסה לארץ. עליתי עם אימא שלי ושני האחים שלי. הגענו בארץ למעברת עין-שמר. כשבאנו ארצה דוד שלי, שכבר היה וותיק בארץ, לקח אותנו לחנות וקנה לנו בגדים של ארץ ישראל.

בתור האמצעית במשפחה הרגשתי הרבה אחריות. עזרתי הרבה לאימא שלי. אחי הגדול הלך בארץ ללמוד בפנימיה, ולכן אני קיבלתי אחריות בבית. הוא היה בפנימית שפיה. היינו נוסעים באוטובוס לבקר אותו, יורדים בזכרון יעקב, ומשם הולכים המון זמן ברגל – זה לקח לנו בערך שעה. בשנה השנייה או השלישית אחרי שהגענו ארצה עברנו לפתח תקווה, כמובן גרנו בצריף. גרנו בשכונת שערייה ומשם היינו – אחותי ואני, צריכות ללכת ברגל לבית הספר בפתח תקווה. כשהיינו חוזרות הביתה, אימא שלי הייתה בעבודה. אני הייתי אחראית על הכביסה, על ארוחת צהרים. יום אחד שיחקנו ושכחנו את הכביסה. לפנות ערב היא באה, והכביסה לא הייתה בחוץ.. אימא שלי מאד כעסה עלינו. בסוף התברר, שהשכנה הכניסה את הכביסה שלנו לבית שלה.. הייתי אז בת 9. זאת חוויה שהייתה לי וזכורה לי עד היום – שהאחריות הייתה מוטלת עליי ולא הייתי מספיק אחראית.

בהתחלה גרנו בפתח תקווה, ומשם עברנו  ליד המעביר –  שכונה בתל אביב, ליד צהלה (היום שכונת עתידים). אז זאת הייתה מעברה. אימא שלי עבדה אצל משפחה בצהלה, משפחה של קצין שהיה אחר כך אלוף בצה"ל, ואני ואחותי היינו באות לשם אחרי הצהרים, ומשחקות עם הילדים שלהם כשאימא שלי עבדה אצלם. צברים ועולים חדשים.. הם היו מאד נחמדים.

גרנו כאמור בצריף מעץ. בצריף היתה פינת מטבח, פינת 'טוש' (מקלחת), והשירותים היו בחוץ. משם עברנו לשכונת הדר יוסף בתל אביב. שם כבר היה לנו בית, אמנם קטן של חדר וחצי, אבל השירותים כבר היו בפנים. הכי הרבה היינו משחקים בכדור: שיחקנו הרבה מחניים. מאד אהבתי לרוץ, לקפוץ בחבל ולשחק קלאס. הייתי טובה בזה מאד.

מתנה שאני זוכרת – אימא שלי קנתה לי שעון יפה. אני חושבת בגיל 12–13, משהו כזה. אז לא היה מושג כזה מתנות כמו היום. אימא הייתה קונה לנו דברים איכותיים – כל דבר שקנתה לנו היה באיכות טובה, למרות שלא היה לה הרבה כסף. שמרנו על הדברים שהיא קנתה לנו, לא זלזלנו.

אהבתי לסרוג. למדנו בבית ספר. נדמה לי שסרגתי אפודה בתור ילדה. יותר מאוחר סרגתי הרבה סוודרים. לאבא של אורי סרגתי סוודר שעבדתי עליו הרבה, הוא לבש אותו רק שבועיים ונעלם לו.. זכור לי שהיינו אוכלים מרק בשר עם פיתות תימניות וחילבה. עם הזמן נכנסו כל מיני מאכלים נוספים. נהיינו ישראלים אבל לא וויתרנו על המרק התימני. זה משהו מיוחד.

עד גיל שש וחצי הייתי בתימן. בתימן לא היו גני ילדים, ולכן הייתי בבית. כשעלינו לארץ, נכנסתי לכיתה א'. למדתי בפתח תקווה, בבית ספר 'נצח ישראל'. זה היה בית ספר ממלכתי דתי. שם למדתי עברית. אני לא זוכרת הרבה משם. בכיתה ד' עברתי לבית ספר בית יעקב, כי עברנו דירה.

בתיכון עברנו לסמינר בבית יעקב. למדנו מקצועות קודש – תורה, נביא, דינים, וגם חשבון ועברית וקצת אנגלית. אני זוכרת ששנה ראשונה או שנתיים למדנו לימודים רגילים, ואחר כך היינו צריכות להחליט אם להיות מורות או גננות.. לנו – לי ולעוד חברה, שתינו היינו מהדר יוסף, לא נתנו להיות גננות – רצו שנהיה מטפלות, ואנחנו לא רצינו. אני רציתי להיות גננת. לא רצו לתת לי אז בסוף עזבתי. קודם כל הייתי צריכה להשלים בגרות. זה היה קשה כי לא היה מי שיעזור לי. אימא שלי עבדה קשה ולא היו לנו אמצעים. בסוף נפתח קורס לגננות. עבדתי בבוקר בגן ילדים, ובערב למדתי בקורס. משרד החינוך דרש שאשלים עוד לימודים. התחלתי לעבוד עם ילדים בגיל 3, וכל קיץ עשיתי שתי בחינות של הלימודים.

הגן הראשון שעבדתי בו היה במושב מנוחה, ליד קריית מלאכי. אחר כך עבדתי בעוד כמה גנים. כשנולדו הילדים עשיתי הפסקה ארוכה, חזרתי לעבוד אחרי 15 שנה, כשהבת הצעירה שלי הייתה בת 3. בחרתי להיות גננת כי אני אוהבת ילדים. נהניתי מהעבודה. זו עבודה קשה, אבל עם הרבה סיפוק. רואים את הילדים צומחים ולומדים. הייתי גננת בסך הכול 25 שנים. אחרי הפרישה הלכתי להיות מטפלת, טיפלתי בכל פעם בילד אחד.

כשראיתי אנשים משכילים, מאד רציתי להיות גם כן משכילה. זה דחף אותי להתקדם וללמוד. ראיתי איך אימא שלי עבדה קשה ורציתי אפשרות למשהו אחד. וזה גם מה שגרם לי לדחוף את הילדים שלי ללימודים ולהתקדמות – בגלל שאני עבדתי כל כך קשה עד שקיבלתי את התעודה של המקצוע, היה לי מאד חשוב שהילדים שלי ילמדו בצורה מסודרת, וברוך השם הם אימצו את הדרך שלי.

התחתנתי בשנת 1966. הייתי בת 23. לפני החתונה עשינו לפי המנהג התימני מסיבה שנקראת 'חינה'. נולדו לנו  יארבעה ילדים – שלוש בנות ובן. בעלי אברהם נפטר באלול תשמ"ט, לפני 32 שנים.

היום יש לי ב"ה חמישה נכדים ונכדה אחת.

הזוית האישית

אורי: נהניתי ללמוד על העבר של סבתא, וגיליתי דברים שלא ידעתי לפני כן.

סבתא יונה: נהניתי להעביר לדור של הנכדים את מה שעבר עלי, שידעו שזה לא היה כל כך קל ופשוט להתאקלם, אבל התאקלמנו בסוף, אחרי כל התלאות.