מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בארץ, בשנת 1938, לאמי, שרה ליפשיץ, שעלתה בגיל 18 לבדה כחלוצה לארץ. כל בני משפחתה נשארו בליטא, ובשנות השלושים הצטרפו אליה. אבי, נחום הוכמן, עלה לארץ באותה עליה, בשנת 1921, כחלוץ בודד מרוסיה. שניהם עבדו בבניין וחקלאות, ושפתם הייתה עברית-אותה ידעו על בורייה עוד מחו"ל.

היה לי אח בכור, עמוס, שנשלח בינקותי מהבית להתחנך בקיבוץ, ומשם התגייס לפלמ"ח בגיל 16. לא גדלנו ביחד, אך אהבנו מרחוק. שמונה שנות חיי הראשונות עברו עלי בחדרה, מושבה אז, באווירה פסטורלית. אני זוכרת את תקופת העוצר בזמן המנדט הבריטי, בתקופת מלחמת העולם השנייה. אנחנו הילדים בילינו בחוץ, טיפסנו על הטנקים הבריטיים, ו"הכלניות", החיילים הבריטיים, פינקו אותנו בממתקים ושיחקו איתנו.

כשהייתי בערך בת 8 אבי ליווה בנהיגה באוטובוס ( הוא היה נהג אג"ד ) את חברי האופרה הישראלית מהופעה בחדרה לתל אביב, ונפצע קשה מיריות מתנקשים ערבים בדרך. בעקבות הפציעה עברנו לתל אביב והתחלתי ללמוד בבית הספר "הכרמל". בין המורים היו יעקוב חורגין הסופר, שסיפר לנו סיפורים מספריו בכיתה, אליהו סיגרד הצייר, שהעניק לנו בסיס מעולה ברישום ועוד. מסביב לביתי, שהיה לא רחוק מתאטרון הבימה, היו פרדסים.

שיעורי החקלאות שלנו היו ב"גינה המרכזית", מקום שעכשיו כיכר הבימה והחניון שמתחתיו. בהיותי בת 10 הוכרזה מגילת העצמאות, קמה המדינה והחלה המלחמה ( מלחמת העצמאות ). את יום ההכרזה והלילה שאחריו עם כל ישראל ברחובות, רוקדים וצוהלים, אני זוכרת עד היום. אחי כבר היה פצוע קשה מאוד, ושכב חודשים רבים בבית חולים, כי הוא היה חבר קיבוץ "רבדים" בגוש עציון, ושם הקרבות פרצו קודם. אחד הימים הזכורים לי בבית הספר היה ב-1950. שלג ירד בתל אביב, העיר כוסתה בלבן, ואנחנו שוחררנו מבית הספר וחגגנו עם כדורי שלג בחוץ.

מתנות יום הולדת היו בזמנים ההם-נטיעת עץ לקרן הקיימת לישראל. בית הספר התיכון היה "עירוני א' " ובו למדתי ארבע שנים.

השירות הצבאי:

ב-1956 התגייסתי לצבא, ומיד לאחר הטירונות הצטרפתי לקורס מ"כיות ( מדריכות כיתה ). את הצבא עברתי כמדריכת חיילות ונהניתי מכל רגע. כנראה שתפקיד זה תאם את אופיי וקבע את עתידי. לאחר הצבא בחרתי ללמוד ביולוגיה באוניברסיטה בירושלים, וכך עשיתי. תקופת הגיוס שלי, למרות שמאז עברו שנים רבות ( 60 ), זכורה לי מאוד לטובה. הרגשתי גאה בתפקידי ובתרומתי לצבא ולמדינה. באמצע הקורס פרץ מבצע "קדש", ואנחנו הפסקנו את הקורס ועסקנו במילוי שקי חול להגנת עמדות ושוחות צבאיות מפני יריות האויב. כל חברינו היו מגויסים והמתח היה רב. לאחר הקורס נשלחנו להתנדב בהוראת שימוש בנשק ביישובי עולים בנגב, וחודשי שהותנו שם זכורים לי כחוויה בלתי נשכחת. אחר כך נשלחתי כחיילת מצטיינת לצעדת ארבעת הימים בהולנד-מי אז בכלל נסע לחו"ל? צעדנו מלאי גאווה עם תת מקלע עוזי בכבישי הולנד, וכל העולם הריע לנו.

לאחר מכן חינכתי דורות של חיילות ומדריכות וסיימתי ב"מצעד העשור" של מדינת ישראל. כשהלכתי ללמוד בירושלים לאחר הצבא הער הייתה מחולקת, וחלק מהשיעורים היו ממש ליד הגבול ( בממילא, ליד שער יפו), עם מטחי יריות באמצע המעבדות לביוכימיה. בסיום הלימודים באוניברסיטה התחלתי ללמד בבתי ספר תיכוניים ביולוגיה. בין השאר לימדתי בתיכון "מטרו ווסט" ובתיכון "אביב" ברעננה. דורות של תלמידים שפוגשים אותי עד היום בשמחה מאשרים את העובדה שכל כך נהניתי מהוראה. לקראת סוף לימודי התחתנתי עם יוסף לבית דמבו, שטוען שהוא נצר לגזע אצילים מספרד. נולדו לנו 4 ילדים: בן-רן, ושלוש בנות-יעל, דינה, ובת הזקונים תמר, אימא של גיאלי.

יש לנו 11 נכדים- הקטנה בהם נולדה זה עתה, אחות קטנה לגיאלי. בגיל 65 פרשתי מהעבודה. לאחר פרישתי עסקתי בהתנדבות במרכז למניעת תקיפה מינית ברעננה ובעזרה לתלמידי ביולוגיה לקראת בגרות. אולם עם ריבוי הנכדים ( 11 ) הם ממלאים יותר את זמני והפסקתי להתנדב. חוץ מזה אני מטיילת הרבה בעולם עם סבא יוסף, מאלסקה ועד ניו זילנד, ונהנית מבילוי מהנה זה ומנכדי הגדלים לעיני.

הזוית האישית

מספר: שמחתי והתרגשתי לשתף את גיאלי בתולדות חיי, ובעיקר בתקופת שירותי הצבאי שהייתה מאד משמעותית עבורי. הפעילות המשותפת קרבה בין גיאלי וביני, והחלטנו להעביר את תוצאות התיעוד לכל הנכדים. אני מאחלת לגיאלי לימודים פוריים ושירות צבאי משמעותי, לפחות כמו שלי.

מתעד: נהניתי מאוד מהחוויה החד פעמית שלי עם סבתא מול המחשב, ומהסיפור המעניין. אני מאחלת לסבתא בילויים דומים עם שאר הנכדים.