מאגר סיפורי מורשת

אני דפנה זמיר בכיתה י' 6 בבית הספר דרכא בגין בגדרה, ובחרתי לתעד את סיפרו של סבא שלי, אבגני מרינוב במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבא שלי יודע בולגרית ואני גם יודעת בולגרית (הוא לא יודע עברית). אנו מתקשרים בבולגרית וסיפור החיים שלו מסופר בעברית (אני כתבתי אותו בעברית) מנקודת המבט שלו (גוף ראשון, והוא מספר את הסיפור).

שמי אבגני מרינוב. שם אמי פנקה מרינובה, שם אבי מרין מרינוב. נולדתי בתאריך 14.08.1939, בשומן, בולגריה. מקור שמי: לסבא שלי (אבא של אבא) קראו גנו, ואימא שלי שדרגה אותו וקראה לי אבגני. לאחותי קראו נלי והיא קרויה על ידי נדיילקה, סבתא שלי (אימא של אמא שלי). מקור שם המשפחה הוא אבא של סבא גנו (סבא שלי), קראו לו מרין ומשם זה התגלגל. אפילו לאבא שלי קראו מרין על שמו של סבא שלו, הוא נולד בשנת 1907.

בילדותי שיחקתי במשחק האופניים: כל ילד בוחר חבר והם ביחד מסתובבים עם אופניים סביב הזוגות האחרים, מחבואים, תופסת. כשהייתי ילד גם מאוד אהבתי שהקריאו לי סיפורים, שלימדו אותי המון דברים ועזרו לי בשלבים מאוחרים יותר בחיים.

אבא שלי הלך ללמוד בבית ספר צבאי בסופיה בין השנים 1926-1929 והפך לקצין ארטילריסט (תותחנים). מטעם העבודה, העבירו אותו למקומות שונים בבולגריה. בשנת 1943 שלחו אותו לערים ביוון, גרנו שנה ביוון לפני שהתחלתי ללמוד בבית הספר, כשהייתי בן ארבע, גרנו בסרס וגירוצינה. הלכתי ללמוד בבית ספר בשומן בכיתה א', אבל לאחר מכן העבירו את אבא שלי מטעם עבודתו, חייל בצבא בולגריה, לעיר קזנלאק, אז עברנו אחרי השנה החדשה לקזנלאק, והמשכתי ללמוד כיתה א'-ד' בבית ספר בקזנלאק.

אימא שלי ואחותי שרו המון שירים עם מילים שגרמו לאהבה רבה והיו בהן מוסרי השכל. הייתי בגן בבולגריה וקראו לו "זבוושניצה", איפה שהולכים ילדים בני שש, ולומדים שם סיפורים. אני זוכר שלימדו אותנו הרבה סיפורים מעניינים בבית הספר עם מוסר השכל והייתי מספר את הסיפורים לכל המשפחה שלי.

בגיל 15 היו לי הרבה חברים והיינו מדברים על דברים שלמדנו ועל החיים וזכרונות. כשהייתי נער השתדלתי לעזור הרבה בבית ולימדתי אנשים דברים שלמדתי מבית הספר, זה גרם לי להצליח בלימודים.

לבולגרים יש מסורת: כל חודש מרץ אנו עונדים צמידים בצבעים אדום ולבן, והם נותנים בריאות, אושר והצלחה (בנוסף, הצבע האדום מסמל מזל בבולגריה).

כשהייתי בשנות העשרים שלי מאוד אהבתי מוזיקת רוק של אלביס פרסלי, פול אנקה, בלוז של ריי צ'ארלס. היו רוקדים ואלס, טנגו, רוק אנד רול, בלוז. בשנים 1959-60 הפכתי לסטודנט בפלובדיב באוניברסיטה להנדסת אוכל תעשייתי, ובסיום הלימודים באוניברסיטה הפכתי להנדסאי מזון והרכבתי תערובות מזון שלרוב הוכנו להאכלת חיות (לחם, תירס, ועוד).

בזמן הפנוי בשנות העשרים שלי אנשים היו הולכים למסעדות, בתי קפה, תיאטרונים, ברים וצוחקים עם חברים. כשהייתי בכיתה י"א וי"ב עדיין לא היו טלוויזיות, אז היינו מקשיבים לרדיו בבית ספר בהפסקות והייתה מוזיקה. כשהייתי סטודנט, כבר היו טלוויזיות בשחור-לבן והייתה תוכנית אחת בולגרית. עם השנים היו עוד תוכניות, אבל בהתחלה רק לעשירים היו טלוויזיות.

רק בתחילת שנות השלושים שלי התחילו להיות טלפונים נייחים לאנשים בבתים, בתקופתי כסטודנט בפלובדיב (המשפחה שלי עברה לפלובדיב אחרי שגרנו בקזנלאק, כשהייתי בן 10) גרתי עם משפחתי עד שנת 1969 ולאחר מכן עברתי לגור בורנה עם אשתי, רומיאנה, התחתנו בשנת 1966. למדנו באותה אוניברסיטה בפלובדיב, רק שאני הייתי בשנה השלישית והיא הייתה בשנה הראשונה.

לאחר שהתמקמנו בורנה בשנת 1968, בנינו הבכור ויכרן נולד שם בשנת 1969 ושנינו עבדנו בורנה. לאחר מכן, בשנת 1975 נולדה בתנו מריאנה גם בורנה, ובערך בשנת 1997 עברתי לשומן וגרתי עם אימא שלי שם כי עבדתי שם כמנהל טחנת רוח. הייתי שם בימי שני עד שישי, ובימי שבת וראשון הייתי נוסע בחזרה לורנה למשפחתי.

עבדתי עד 2015, ולאחר מכן יצאתי לפנסיה וחזרתי לגור כל ימות השבוע בורנה עם משפחתי, מכרנו את הטחנה, וחילקנו את הכסף בין כל העובדים. בשנים 1998, 2003, ו-2005 נולדו נכדיי הלנה, שגרה בשומן, ודפנה ורון שגרים בישראל, ועד היום אנחנו מבקרים בישראל פעם בשנה והם מבקרים אצלנו בורנה פעם בשנה לפחות.

כיום, אני בן 81, גר עם אשתי באותו בניין בורנה, מאושרים ומנסים להסתדר עם תקופת הקורונה שהקשתה על כולם, ובעיקר עלינו ועל היכולת שלנו לראות את בני משפחתנו, אך אני סבור שתקופה זו תעבור בקרוב ונוכל להתאחד מחדש שוב.

אבגני מרינוב ואשתו, רומיאנה מרינובה

אבגני עם אשתו רומאינה ועם הנכדה דפנה בשנת 2019 בבית קפה במרכז ורנה

הזוית האישית

דפנה: מאוד ריגש אותי לשמוע את סיפור החיים של סבי, מאחר ולשמוע את הסיפור ממנו מביא יותר פרטים על עברו ומאפשר לתאר בראש יותר במדויק איך חייו נראים מאשר כשמישהו אחר מספר את סיפורו. תכנית זו קירבה אפילו יותר בינינו וגרמה לי לדבר יותר עם סבי וסבתי. מאוד אהבתי את האווירה המשפחתית שהייתה במפגשים ולשמוע את כל מה שהילדים האחרים עשו. אני רוצה לאחל לסבי המון בריאות, אושר, שמחה, שיזכה לחיים ארוכים ושנזכה להתראות הרבה יותר פנים אל פנים. אני מאוד אוהבת אותך סבא!