מאגר סיפורי מורשת

גרתי עם בעלי בפריז. היה לנו ילד ראשון בן שנה. בוקר אחד בעלי אמר לי בואי נלך לגור בישראל אני הייתי קצת מופתעת לא ידעתי מה לעשות או מה לחשוב אבל בשביל בעלי זה כנראה היה חלום ישן. בשבילי זה היה ללכת ללא ידוע לא היה לנו שום משפחה בארץ ולא הכרנו אף אחד אבל אהבתי את בעלי ורציתי לעזור לו להגשים את החלום שלו. במשפחה שלי לא היינו ציונים אבל תמיד הרגשתי את אהבת הארץ ובמיוחד כשאימא שלי הייתה מנגנת בפסנתר את "התקווה" אני זוכרת שהיה לה משהו מיוחד בעיניים.

אני עם אמי בפריז

סבתא פוגי ואביה

בשנת 1972 החלטנו לעלות ארצה. עלינו בתאריך 28.11.1972. לא היו לנו הרבה מזוודות, היה כמה ספרים חשובים והרבה חיתולים. הגענו למרכז קליטה בחיפה. במרכז קליטה היו אנשים מכל העולם שדיברו שפות שונות. התחלנו ללמוד עברית בקומה מתחת לגן של הילד דויד (אבא של אריאל). הייתי שומעת אותו צורח מהקומה למעלה והייתי עולה להרגיע אותו ולא הצלחתי להתרכז בלמידה.

יום אחד המנהלת של המרכז קראה לנו ואמרה לנו שיש דירה פנויה ברחובות ושאלה אם אנחנו מעוניינים לגור שם. שנה אחרי שהגענו פרצה "מלחמת יום כיפור" באוקטובר 1973. הבן שלי היה בדיוק בן שנתיים ובעלי התגייס. חוץ מהשכנים לא הכרתי אף אחד אני מניחה שפחדתי אבל אני לא זוכרת את הפחד מפני שכל המחשבות שלי היו: כמה חיתולים אני לוקחת למקלט, כמה חלב לקחת למקלט ואיך לגרום לבן שלי לא לפחד. המלחמה עברה, ושנה אחר כך באוקטובר 1974 נולד לנו הבן השני שלנו אייל. בעלי מצא עבודה כמהנדס די מהר, ואני לא עבדתי (טיפלתי בילדים). אחר כך עבדתי כמורה לצרפתית ב"מכון הצרפתי" בתל-אביב. החיים המשיכו הייתה תקופה של געגועים, געגועים למשפחה ולחברים, בחופשים הייתי נוסעים להורים שלי בפריז.

נולדתי בספי – עיר קטנה בדרום מרוקו. כשהייתי בת שנה ההורים עברו לקזבלנקה ואחר כך לפז שבצפון מרוקו. הלכתי שם לבית הספר יסודי צרפתי מפני שמרוקו הייתה בשליטת הצרפתים. אני זוכרת שבתחילת השיעור הראשון היינו שרים את ההמנון הצרפתי ה"מרסייז".

מהמלחמה אני לא זוכרת הרבה, אבל אני זוכרת שהיינו שמים נייר כחול כהה על החלונות בגלל  ההפצצות של הגרמנים אולי בגלל שהייתי קטנה אני לא זוכרת הרבה אבל כל חיי התעניינתי ב"מלחמת העולם השנייה".

אני חוזרת לבית הספר היסודי. כשהיינו בכיתה א' כתבנו בעיפרון ובמשך השנה וכל מי שכתב בדיו מבלי לעשות כתמים הורשה לכתוב עם דיו. אני לא הצלחתי והייתי היחידה שעברה לכיתה ב' בעודי כותבת בעיפרון. כשהייתי בכיתה ב' הייתה לי מורה חדשה גברת פימרולי, היא ראתה שאני כותבת בעיפרון היא שאלה אותי למה אני עדיין כותבת בעיפרון? עניתי לה לא הרשו לי לכתוב בדיו. אז היא אמרה לי: "אין דבר כזה" והיא נתנה לי עט נובע והתחלתי לכתוב הרגשתי כל כך מאושרת עד שעד עכשיו אני זוכרת את המורה הזאת והרגע הזה. למורות לילדים בגילאים צעירים יש הרבה השפעה.

המשכתי ללמוד בפריס ולמדתי ספרות אנגלית באוניברסיטה הסורבון. זה היה בשנות השישים, תקופה מקסימה וחופשיה. השתתפתי במהומות  הסטודנטים שהמוטו שלה היה "תהיו מציאותיים: תבקשו את הבלתי אפשרי". soyez" realiste: demandez l'impossible".

אחרי האוניברסיטה עבדתי כמורה לאנגלית. היה לי קצת קשה ללמד ילדים צעירים מבחינת משמעת. נסעתי לקנדה כדי לעזור למהגרים במונטריאול.

מהילדות אני זוכרת משפחה  קטנה ומאוחדת אבא שלי, אימא שלי, אחותי ואני. לאבא שלי היה מפעל של שימורים: ריבה, מלפפונים חמוצים וצלפים. הוא היה שולח לכל אירופה את המוצרים שלו ונוסע לפגוש את הקונים בקיץ. אימא שלי הייתה מצטרפת אליו מפני שהיא ידעה אנגלית והוא לא ידע. כשהם נסעו אני ואחותי היינו במחנה קיץ בצרפת. בבית היה מקום מיוחד שבו היינו אוהבים להיות (מול האח) ואני זוכרת את האש והאווירה החמה ממש.

הזוית האישית

הסיפור סופר במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבי"ס המשתלה, תל אביב. שנת תש"פ (2020). המורה המובילה – שלומית שורצקי.