מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ליבי שרון, נולדתי בלימה שבפרו בשנת תשט"ז (1955) להורי – סלבדור (יהושע) וויקטוריה (יהודית). אמי הייתה רואה חשבון ואבי היה בעל בית דפוס. אני הבכורה ואחרי יש בן ושתי בנות: יוסף, טליה, ומלכה.

שם משפחת נעורי היה  מאיה, למקור השם כמה השערות: ההשערה הראשונה, אבי היה מספר שהשם במקורו היה שמעיה, בספרדית אין ש' בתחילת מילה ובמרוצת השנים נשמטה האות ש' ונשאר רק מאיה. ההשערה השנייה, בספרד קיימת עד היום עיירה בשם מאיה, שכנראה זה היה מקום המגורים של המשפחה עד לגירוש ספרד. השערה נוספת, המילה מאיה בטורקית מתייחסת לדברי חלב, חלק מהמשפחה עסקו בהכנת גבינות ושאר מוצרי חלב.

חיי היהודים בפרו

בתקופת מגורי בפרו, רוב היהודים התרכזו בלימה-הבירה. הם מנו כ-5000 נפש (קהילה יחסית קטנה) מחציתם היו יוצאי ספרד, שהם היו הוותיקים יותר, ומחציתם אשכנזים שהגיעו מאירופה-בין שתי  מלחמות העולם. מעמדם הסוציו אקונומי היה טוב ולחלקם אפילו טוב מאד, למרות שלקהילה לא היה אופי דתי כלל, ראשי הקהילה דאגו (בעיקר הספרדים),שיהיה רב אורתודוקסי (דתי)  וכן דאגו, שיהיו מוסדות וארגונים לצורכי הקהילה, כגון: מוסדות צדקה, בית אבות, חברה קדישא, בית קברות, בתי כנסת וכמו כן בית ספר, תנועות נוער ומרכז קהילתי. שלושת המקומות האחרונים היוו מקומות מפגש עבורנו. לקהילה הייתה כוונה ברורה למנוע התבוללות. כדי  לאפשר לצעירים מענה ראוי, ריכזו את כל פעילויות הפנאי בעיקר בימי ראשון במרכז הקהילתי, ששם היו מגרשי טניס, כדורסל, כדור עף, כדורגל, גולף, טניס שולחן, בריכת שחיה גדולה, מסעדה ומדשאות…. וכך נוצר מצב, שכולם הכירו את כולם, מכיוון, שכולם נפגשו באותם המקומות.

בשנת תשמ"ח מתחיל שינוי בקהילה, הרבי מליובאוויטש שלח שליחים ללימה. נפתח בית חב"ד ב"ה, בית כנסת חב"ד, שיעורי תורה, סעודות שבת וחג, שחיטת חב"ד ואוכל כשר. מאז ניתן היה להשיג מזוזות, תפילין ושאר תשמישי קדושה. שעד אז  הם היו מצרכים נדירים, וניתן היה להשיג אותם  רק מחוץ לגבולות פרו. ב"ה, היום גם בלימה מוכנים לקבלת פני משיח.

מאלבומה של סבתא ליבי

בית ספר

בית הספר בו למדתי קראו "לאון פינלו", בית הספר היה מרכז החיים שלנו. הוא איחד אותנו והרגשנו ממש כמו משפחה גדולה. בבית הספר למדו מגיל הגן ועד י"ב. בית הספר היה ברמה גבוהה. הוא היה ידוע כבית הספר הכי טוב בכל דרום אמריקה. הייתה בו מעבדה מפותחת  וספרייה גדולה. הלימודים היו מגוונים ומתקדמים. למדנו תנ"ך, ביולוגיה, פיזיקה, כימיה, עברית, ספרדית, אנגלית, ספרות ועוד מקצועות. אהבתי במיוחד את שיעורי עברית, תנ"ך, היסטוריה, יהדות  וחינוך משפחתי. היו לנו גם טיולים, הצגות, פעילויות וחוגים. היו לנו הרבה שיעורי בית ומבחנים.  גם בחופש קיבלנו חוברות עבודה. היו מקצועות מסוימים, שבכל שיעור היה מבחן בעל פה! המנהל היה ישראלי וגם חלק מצוות המורים היו ישראלים. בין המורים שזכורים לי היא המורה לכיתה א', והמורה בנציון גאבל להיסטוריה יהודית, ועוד מורה בנציון ברגמן לעברית ותנ"ך. היו לנו שני ימי חופש בשבוע, בשבת וביום ראשון.

זיכרונות ילדות

הייתי ילדה חברותית, שקטה וביישנית. אהבתי ללמוד עברית ולרקום. כתחביב היה לי אוסף מטבעות ושטרות מהעולם. באופן כללי המפגשים והמשחקים עם החברות היו בבית הספר או בבית של אחת הבנות, ולא ברחוב כמקובל כיום בארץ. אחת החוויות שזכורות לי היא, שביום הראשון ללימודים אבי לקח אותי לבית הספר, בית הספר היה נראה לי ממש גדול, ולא ידעתי היכן הכיתה שלי? להיכן הולכים? ומה עושים? קצת חששתי. לפתע, התקרבה אלי ילדה בת גילי ונתנה לי יד, ושאלה "אם אני מסכימה שנלך ביחד?" וזה מאד ריגש אותי, גילוי תשומת הלב והאמפטיה. זה היה השיעור הראשון שלי בבית הספר, ומאז ועד היום אנחנו חברות טובות. למרות, המרחק הגיאוגרפי הגדול, שמפריד ביננו! וזה גם הזיכרון הכי מתוק שלי.

חוויה נוספת שזכורה לי הם המפגשים בחגים בבית הכנסת. היינו לבושות בחגיגיות ונהנות מהאווירה השמחה, המרוממת והכל כך ייחודית.

זיכרון פחות נעים… היה עם המורה לתנ"ך, שהיינו מפחדים ממנו. הוא היה מבקש מאתנו ללמוד בע"פ קטעים מתוך התנ"ך. וכשהיינו נבחנים לפניו,  רעדנו שמא נשכח איזו מילה או שתיים.

העלייה

כבר מגיל צעיר חלמתי לחיות בארץ הקודש. כבר אז הבנתי, שזו הארץ שלי, ושם אני רוצה לבנות את ביתי ומשפחתי. זה המקום הכי מתאים לחנך את ילדי על טהרת הקודש. בט"ז טבת  התשל"ה (1975) הגשמתי את חלומי ועליתי לארץ הקודש. הייתי אז בת 19 ובשונה משאר העולים שהגיעו עד אז, אני נשלחתי על ידי הסוכנות היהודית לנתניה, דווקא, ולא לקיבוץ. למדתי שם במכינה להמשך לימודים אקדמאים.

הקמת בית ומשפחה

בעצם איך הכרתי את סבא? זו השגחה פרטית, השליח של הסוכנות היהודית הכיר את סבא והכיר אותי ושידך ביננו. התחתנו כשהייתי בת 20 בתאריך י"ט באלול תשל"ה. החתונה התקיימה בבית כנסת המרכזי בקריית טבעון "היכל משה". שנה לאחר מכן בי"ב אלול נולדה ביתנו הבכורה נעמי ואחריה עוד חמש בנות וארבע בנים. היום ב"ה יש גם נכדים…..כן ירבו. בשנה הראשונה לנשואינו עדיין לא היה לנו ברור היכן יהיה מקום הקבע שנגור בו. כתבנו לרבי מספר פעמים, במשך שנה וחצי, ולא קיבלנו תשובה. לקראת לידתו של בנינו השני בועז, קיבלנו את ברכת הרבי לעבור לקריית טבעון, וזהו מקום שליחותינו עד היום. קריית טבעון נמצאת בדרך שבין חיפה לנוף הגליל. כשמה כן היא, מקום בטבע ירוקה ויפה, יש פינות חי, יער, וואדיות, אני מאד אוהבת לטייל  עם הילדים והנכדים בטבע עם מגדיר פרחים, להסתכל סביב, לראות ולהתפעל "ממה רבו מעשיך ה'".

עבודתי 35 שנה הייתי בשליחות בשדה החינוך, היום אני ממשיכה בהדרכת כלות, תומכת לידה ומתנדבת באיחוד הצלה.

קשה לתמצת 35 שנות  שליחות בשדה החינוך במשפטים ספורים. זכיתי להיות שליחה בשדה החינוך ושליחה עושה מה שצריך, מה שהמשלח אומר. היינו צוות חב"ד,  שנקרא לחזק ולהציל בתי ספר ממ"ד, שעמדו על סף סגירה. התחלנו בקריית טבעון משם המשכנו לגבעת עדה וב"ה, השלמנו את המשימה פעם אחרי פעם בהצלחה. לאחר עבודה מסורה רמת ביה"ס ומספר התלמידים עלה בצורה משמעותית. התוצאות ניכרו במבחנים הארציים (כך נקראו אז) … בבי"ס אחר שהיה במצב דומה. קיבלנו פרס חינוך.

במשך השנים רק פעמיים יצאתי לשבתון הרגשתי מחויבות לשליחותי בביה"ס, באותם זמנים. בישובים בפריפריה לא היה פשוט להשיג מורה מחליפה, וכאשר רציתי לצאת לשבתון כתבתי לרבי ובקשתי רשות לצאת לשבתון. בכל פעם קבלתי "ברכה בעבודת החינוך" וכך המשכתי.  פעם אחת לא קבלתי תשובה כזו ויצאתי לשבתון. ב"ה, באותה שנה הבת שלי התחתנה אצל הרבי ב-770 בניו יורק, ונסענו כל המשפחה למספר חודשים. דבר, שהתאפשר רק בזכות השבתון שלי.

רגע לפני שפרשתי לפנסיה, נקראתי שוב אל הדגל, הפעם למשרת ניהול בבית ספר בכפר סיטרין. וכשליחה בשדה החינוך התגייסתי. ניהלתי את בית הספר שנתיים. ב"ה הוא עלה על דרך המלך, וזה היה הזמן לצאת לפנסיה, ולהמשיך בעבודת השליחות בקרית טבעון.

שורשים ומסורת

כמה דברים על השורשים והמסורת, ידוע במשפחתנו סיפור מימי גירוש ספרד, שהיהודים המגורשים לקחו איתם את מפתח ביתם, והעבירו אותו מדור לדור לבן הבכור במשפחה כאות זיכרון.

סיפור נוסף, לפני כ-100 שנה, כשסבי היה בחור, פרצה מלחמה בין טורקיה לבולגריה. היהודים משתי הארצות הללו, חויבו להתגייס לצבא. התעורר חשש,  שהיהודים שילחמו בשדה הקרב יירו זה מול זה, ויהרגו חיילים יהודיים מהעבר השני. עקב המצב הזה, הוחלט בקהילה שיעשו מאמצים  להוציא את הצעירים מחוץ לגבולות טורקיה. פירוש הדבר היה, נתק כמעט מוחלט מהמשפחה, מהתרבות, מהשפה, מהסביבה הכול כך מוכרת להם, ולצאת לבלתי נודע. מכיוון, שבימים ההם לא היו אמצעי תקשורת מפותחים כמו היום, אפילו טלפון פשוט לא היה. הזמן שארך למכתב להגיע ליעדו היה שבועות ולפעמים חודשים. בינתיים אנשים גם עברו דירה או ארץ, וכך לפעמים, נותק הקשר לגמרי עם המשפחה. כך סבי הגיע יחד עם בני דודים ויהודים אחרים לצפון אמריקה ולאחר מכן לדרום אמריקה.

הזוית האישית

חני הנכדה: היה לי ממש כיף לראיין את סבתא בתוכנית "הקשר הרב דורי", גיליתי הרבה דברים על ילדותה, על חייה ועל הדברים שהיו פעם…

סבתא לאה ליבי: היה מאוד מעניין להתראיין בתוכנית "הקשר הרב דורי" על ידי נכדתי. זה חיזק מאד את הקשר ביננו, ועורר את הסקרנות. נחשפנו ונסחפנו לתוך סיפורים מהעבר, וגם מההווה. השווינו ונהנינו לגלות את ההבדלים בין פעם להיום. זה היה זמן איכות בהחלט!