מאגר סיפורי מורשת

סבי, שלום, נולד בפולין בעיר קרסבנוברוד בשנת 1937 להורים חיים לייב וחנה.

 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה , סבי היה בן שנתיים וחצי. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הבית שבו משפחתו התגוררה הופצץ על ידי הגרמנים ונשרף. למזלם הרב המשפחה התחבאה ביער הסמוך וכך ניצלו חייהם . המשפחה עם המיטלטלין הבודדים עשתה את הדרך לכיוון הגבול הרוסי שהיה קרוב למקום מגוריהם.

 

בד בבד הרוסים פלשו לפולין ומשפחתו של סבי מצאה עצמה תחת השלטון הרוסי הקומוניסטי. היות ופולין הייתה מדינה קפיטליסטית הם פינו את כל אזרחי פולין מזרחה לסיביריה. שם, שיכנו את כל היהודים במחנה עבודה בתוך יער עבות ובצריפים רעועים שלא עמדו בתנאי מזג האוויר הסיבירי, בו ירדו הטמפרטורות בחורף  למינוס  50. על מנת לשרוד סבתא רבתא, חנה, ליקטה פירות יער ועשבי מאכל וסבי היה מטפס על עצי אורן, קוטף אצטרובלים ומוציא מהם את הצנוברים ששימשו למאכל. ביער היו חשופים אף לחיות כמו: דובים, נמרים סיביריים ענקיים וזאבים שארבו לטרף.

 

כעבור שנה וחצי משפחת סבי הורשתה לעזוב את המחנה בסיביר והועברו דרומה קרוב לגבול עם מונגוליה, לעיירה קטנה בשם בייסק. שם סבי התקבל לגן ובהמשך גם לכיתה א'.זיכרונות מבית הספר היסודיסבי סיים את גן הילדים ועלה לכיתה א' בבית ספר שהיה ממוקם על שפת הנהר. הלימודים כמובן היו ברוסית. עד היום מה שנחרט בזכרנו הם שני שירים מכיתה א'.

 

מקרה נוסף שנחרט בזכרונו הוא פעילויות גלישת שלג (סקי) לאחר הלימודים. הוא וחבריו נהגו לבנות בחורף, במדרון התלול, על שפת הנהר מקפצות קטנות שהובילו למקפצה הסופית והגדולה מבניהן. מי שהצליח לעבור את המקפצות הקטנות וגם את הגדולה מבלי לאבד שיווי משקל נחשב לאלוף הכיתה. סבי היה בין המעטים שהצליחו לעשות זאת ברציפות. יום אחד כאשר הוא וחבריו גלשו, הגיעה כיתה של חיילים רוסים על מגלשיים שעמדו לחצות את הנהר הקפוא וראו את הילדים גולשים המפקד נתן פקודה לחייליו לרדת באותו המסלול. אף אחד מחייליו לא הצליח וכמה מהם אפילו שברו את מגלשיהם. סבי עמד וצחק למראה .

 

המפקד ביקש מסבי להדגים איך עושים זאת והוא נענה לאתגר בהצלחה . לאחר שהגיע בשלום החיילים הריעו לו וזרקו אותו באוויר מספר פעמים . באותו אירוע נכח  איש זר ומחה אף הוא כפיים. כשסבי חזר הביתה מצא את האיש עם סבתא רבתא , חנה, יושב בחדר היחיד שכל המשפחה התגוררה בו והתפרץ בצעקה "זה הילד, זה הילד". מסתבר שהאיש היה דודו אריה שמצא את אחותו לאחר חודשים רבים של חיפושים וסיפר את  שראה על שפת הנהר בדרך לביתם.

 

לאחר המלחמה בשנת 1945 משפחתו  של סבי חזרה לפולין  לאחר נסיעה ברכבת במשך חודש ימים, בתנאים בלתי אנושיים. משפחות שונות היו דחוסות  בקרונות שבהם הרוסים היו מסיעים בעלי חיים. לאורך הדרך הרכבת הייתה צריכה לעצור בתחנות שונות על מנת לאפשר לאנשים לטפל בעצמם. לבסוף, הרכבת נעצרה בעיר ורוצלב והמשפחה השתקמה ברחוב סטלין 178.

 

סבא רבא שלי רשם את סבי ואת אחותו בחדר ללימודי תורה בבית הכנסת היחיד שהיה באזור. באחד השיעורים המורה תפס את סבי אוחז את ספר התנ"ך הפוך והוא הבין מיד שסבי לא יודע את הא"ב העברי והצליף בו בשוט. ימים ספורים לאחר זאת  גילה סבי שנפתח בית ספר ציוני בשם "לוחמי גטאות". הוא ואחותו רשמו את עצמם לבית הספר הזה ללא  ידיעת ההורים. כעבור מספר חודשים כשסבא רבא  פגש את המלמד, מורה החדר בבית הכנסת, ושאל "איך התכשיט שלי?, ומה בנוגע להתקדמותו בלימודים ?." הוא קיבל תשובה שהוא לא ראה את סבי למעלה משלושה חודשים. אחרי חקירה ממושכת מלווה ברוגז רב  סבי הצליח לשכנע את אביו להמשיך את לימודיו בבית הספר הציוני.

 

ביוני 1950 המשפחה של סבי עזבה את פולין ועלתה לארץ ישראל , זאת לאחר תלאות מרובות של נסיעה ברכבת מפולין דרך אוסטריה ואיטליה שלוותה בחיפושים והחרמות של חפצים בגבול פולין. כך השומר החרים את מעיל העור שלבש סבי. מזל שהיה זה חודש מאי ולא היה כל כך קר. המשפחה הגיעה לבסוף לנמל ונציה באיטליה ומשם הפליגו באנייה רעועה לנמל חיפה. שם שיכנו אותם במחנה עולים ובידדו את כל האנשים, שבאו מחוץ לארץ, לצורך בדיקות רפואיות וחיסונים על מנת למנוע מגיפות בכל הארץ. כעבור מספר חודשים המשפחה של סבי עברה למעברה בתל מונד. הם התגוררו באוהל אחד בחום של הקיץ, בקור ובגשמים של החורף עד שביתם בשיכון נווה עובד היה מוכן לאכלוס. אחרי הזוועות של אירופה סבי הרגיש שהוא הגיע לגן עדן מהגיהינום, מהחושך אל האור ולריח הפרדסים המתוק והמשכר בחודשי הפריחה.

 

הקשיים שהיו לסבי עם הגיעו לארץ היו קשיי התאקלמות ביניהם רכישת השפה. הוא גם  זוכר את היחס החשדני מצד האוכלוסייה הוותיקה לניצולי השואה, את המסתננים מירדן ומצריים,  את הגניבות ע"י ערביי ישראל  ולעתים גם רציחות (שניים מחבריו עוד מבית הספר נהרגו במארב בדרכם הביתה מסרט בכפר הס).   

 

בשנת 1956 התגייס סבי לחיל רגלים שבו הוא שירת בצנחנים. בזמן צניחת לילה הוא התנסה באחת החוויות המפחידות בחייו. לפתע גילה שהמצנח אינו פועל כשורה, רחשי האוויר, היוצאים מבעד הפתח העגול המצוי בחלקו העליון של המצנח, הופסקו . כשהרים את ראשו מעלה לבדוק את פשר הדבר, הוא גילה מול עיניו את ראשו ההפוך של אחד מחבריו ליחידה שנחת על מצנחו  והסתבך בו. למזלם הרב שניהם נחתו עם מצנח אחד בשדה של עגבניות , בין מוטות התמיכה ואיכשהו, בנס, שניהם הצליחו לצאת מהמצב ללא כל נזק גופני. באותה שנה כשסבי היה בקורס מ"כים, ב 29  באוקטובר פתחה חטיבת הצנחנים, בפיקודו של אריק שרון, את מבצע קדש עם צניחתם במעבר מיתלה, בחצי האי סיני והתבצרה על צומת דרכים המובילה לתעלת סואץ.

 

בשנת השירות האחרונה של סבי בצבא הוא מונה כמדריך בפנימייה הצבאית  בחיפה. שם הוא ניצל את זמנו החופשי בערבים ונרשם ללימודים אקדמאים ב" טכניון". לאחר שחרורו מהצבא הוא המשיך  את לימודיו האקדמאיים  ושם גם פגש את סבתי דבי (כלתו לעתיד), שהייתה מתרגמת בפקולטה לחשמל. 

 

משוב של סבא שלום

"עבורי, זה היה אתגר מרגש לצלול כה עמוק לתוך מאגר הזיכרונות שלי ההולך ומתערפל ובו בזמן לשתף בו את נכדינו נועם, שגילה התלהבות והתעניינות בפירטי העבר שלנו, ובקשרים המשפחתיים שלו. נועם גילה יוזמה בתכנון, עיצוב ובהובלת הפרויקט שתרם רבות להידוק הקשרים החזקים הקיימים בינינו. אני גם הופתעתי בעת חקר העבר שלי בעזרתו,

 

המקומות מהם נפרדתי עוד בילדותי, לא השתנו הרבה ויכולתי לזהותם בקלות גם היום. המסע  עם נועם לתוך העבר הרחוק, עורר בי מחדש זיכרונות שאותם ניסיתי להרחיק, של קשיים, סבל וסכנת חיים שמשפחתי התנסתה בהם והתפעלות מחדש כיצד הצלחנו לשרוד ולהקים משפחות לתפארת שממלאות מדי יום את ליבינו בנחת עצום וגאווה רבה. תודה לך נכדינו היקר על ההזדמנות הנדירה הזו". 

סבא שלום 

 

משוב  של נועם

"בזמן הפרויקט למדתי הרבה על המקומות בהן סבי וסבתי גדלו וגרו וגם על מסעות ארוכים שהם עברו ועל סיפורים שאף פעם לא שמעתי אותם ולא ידעתי עליהם כלל. הפרויקט חיבר ביננו בצורה חדשה ויותר גלויה גם בגלל הסיפורים  וגם בגלל הגיבוש  שנוצר מהפגישות שלנו כל יום שישי ואפילו באמצע השבוע.

 

היה לי ממש כיף ואני רוצה להודות לסבי וסבתי שהסכימו לעשות איתי את הפרויקט ולטל שעזרה לנו בכל שלב והסכימה להישאר לאחר הלימודים לעזור לנו גם שהיה לה לו"ז עמוס".

ממני נועם.

 

תשע"ו