מאגר סיפורי מורשת

שמי מלכה, נולדתי בתאריך 6.2.1955 בפולין, אני קרויה על שם סבתי מלבינה שנספתה בשואה ואותה לא הכרתי. בפולין השם שלי היה מלבינה אך אף פעם לא קראו לי בשם הזה אלא רק מלכה. אני "בת הזקונים" להוריי סלומאה (סלי) ויחזקאל גרין. בפולין שם משפחתנו היה "יונגבירט" שפרושו אדון צעיר, השם הוחלף לגרין כי זה היה שם נייטראלי שלא נשמע יהודי מובהק, אבי לא רצה להסתכן ולכן בחר בשם זה.

סבתא מלכה בת 16

אמי סלי היא נצר למשפחת רבנים ענפה, משפחת "גלסנר", שהתחילה בחת"ם סופר.

סבתא תינוקת עם אימא שלה

לכל אחד מהורי היו שבעה אחים ואחיות, כולם נספו בשואה חוץ מאח אחד, האח של אימא שלי, אלכסנדר (זיסל) ששרד. יש לי שתי אחיות גדולות ממני מרים (מריה) וסילבי ויחד עם הוריי והדוד עלינו לארץ בטיסה דרך וינה במטוס "סבנה", היישר למעברת "גאולים "בכפר סבא. גרנו שנתיים במעברה, בצריף עלוב. אני לא אהבתי את הבית הזה וחסכתי כסף בעצמי כדי שנחזור לפולין. דמיינתי את הבית שגרנו בו וחלמתי עליו. לאחר מכן עברנו לשכונת ותיקים ואז עברנו לרחוב ויצמן מול בית שרה.

לאבי ולדוד היה עסק משותף לפחחות ואמי היתה עקרת בית. הוריי היו אנשים טובים ואוהבים. לא דיברו איתנו בבית על השואה ולמעשה לא ידעתי הרבה עד שגדלתי והתחלתי לברר בעצמי. בבית דיברו איתי פולנית וההורים ביניהם דיברו יידיש. אני התביישתי בכך ועניתי רק בעברית. כשהייתי ילדה לא הרגשתי כעס או עצב בגלל מה שעברו הוריי בשואה. כשגדלתי והתבגרתי, הבנתי שחלק מהטראומות באו לידי ביטוי באגירה של מזון בארונות, בנתינה אין סופית של אמי לגבי אוכל ובאהבתה ודאגתה לילדים ולנכדות. אני זוכרת כילדה את אבי מקשיב שעות ל"מדור חיפוש קרובים" ברדיו בניסיון נואש לאתר שריד מבני משפחתו. בזמן ההקשבה שררה דממה בבית. אחותי הגדולה מרים גדולה ממני ב16 שנה, זה היה הפרש גדול מאוד והיא נהגה לקרוא לי "ללה", ללה בפולנית זו בובה. עד היום מרים ובנותיה קוראות לי כך.

ילדותי בכפר סבא

למדתי בבית ספר יסודי ע"ש ברנר בכפר סבא. באותן שנים בהן למדתי, לא היו חטיבות בכפר סבא והלימודים בבית ספר יסודי היו עד כיתה ח'. מכיתה ט' למדתי בתיכון "עמי אסף" בבית ברל. המקצועות האהובים עליי היו טבע וספרות. כמובן שהיו לי חברים וחברות רבים ויש לי חברה עד היום מימי בית הספר ושמה הוא  שרהל'ה. אני ושרהל'ה חברות נפש ומכירות אחת את השניה לעומק שנים רבות וטובות. את בת המצווה חגגו לי הוריי באולמי "השרון" בכפר סבא אולם שקיים עד היום. אני זוכרת התרגשות רבה וגדולה מצדם ומצידי. זו למעשה הבת המצווה הראשונה שחגגו.

סבתא בבת מצווה

שירות צבאי

עם סיום התיכון התגייסתי ושירתי ביחידת דובר צה"ל, השירות היה משמעותי, במיוחד במלחמת "יום כיפור". עם פרוץ המלחמה הגיע נהג במיוחד לאסוף אותי וגרתי בבסיס חצי שנה. היה לי מעניין וגם לא פשוט לקבל ידיעות בהן שמות של אנשים שהכרתי שנהרגו במלחמה, וביניהן גם אח של שרהל'ה חברתי האהובה, שנהרג ביום הראשון של המלחמה.

זוגיות

לאחר השירות הכרתי את גדי טרנרוצקי, מושבניק ממושב בצרה. הכרנו במסיבה וישר נשביתי בקסמיו. גדי ואני התחתנו באולמי השרון, אותו אולם בו חגגו לי בת מצווה, בשנת 1976. הבאנו לעולם שלוש בנות: חגית (1978), עינת (1981) יעל (1989). היו לנו חיים נפלאים יחד. בשנת 1997 גדי לקה בליבו ונפטר שהוא בן 46. נשארתי שבורת לב ועצובה. למען בנותיי הכרחתי את עצמי להמשיך לתפקד, יצאתי לעבוד באותו מקום שגדי עבד בו באוניברסיטת תל אביב ושם אני עובדת עד היום (2021). בשנה הבאה (2022) אני צפוייה לצאת לפנסיה ואני מתרגשת וחוששת מזה גם יחד.

בנותיי נשואות ויש לי חמישה נכדים ועוד אחד בדרך. אני אוהבת לארח את נכדיי ואת המשפחה המורחבת, אוהבת לבשל ולפנק אותם. בימי שישי כולם מגיעים לארוחה ואני מחכה ומצפה להכין את המטעמים האוהבים עליהם: מרק, סלט ביצים, שניצלים, שווארמה וקינוחים. כמובן שכל נכד מקבל מתנה מיוחדת עבורו והכי כיף שהם נשארים ללון אצלי. למדתי מאמי היקרה ואני מיישמת זאת כמשנה לתת ביד חמה ולב רחב. אני אוהבת לטייל ולהיות עם חבריי ומוצאת במשפחה ובחברים כוח.

אני למעשה מגיל שנתיים וחצי בכפר סבא ואוהבת את העיר הזו מאוד, נכדיי הם דור שלישי של כפר סבאים וזה גורם לי כיף לספר להם על העיר ותולדתיה.

הזוית האישית

מלכה: מאוד שמחתי לשבת עם עופרי ולשתף אותו בקורות החיים שלי ובעברי. אלה רגעים של אושר, של שיחות נפש ושל שהות משותפת. אני שמחה שזכיתי לקחת חלק בתהליך הזה עם הנכד שלי.

עופרי הנכד המתעד: שמחתי מאוד להכיר את העבר של סבתא ואת מה שהיא עברה בילדותה. נהניתי מזמן האיכות עם סבתא ולראות שהיא נהנית מהעבודה ומהחוויה של העבודה המשותפת.