מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רחל גוריון, נולדתי בוורשה בשנת 1937 ,בת בכורה למרים ולאליעזר גליקשטיין.

הגרמנים נכנסו לוורשה ב-  1 בספטמבר 1939, כשהייתי בת שנתיים. אבי היה אז בביקור אצל דודו  בביאליסטוק, עיר הגובלת ברוסיה,  בעוד אמי נשארה איתי ועם משפחתה בוורשה. אבי רצה לחזור לוורשה אבל התחילו להגיע שמועות על הפלישה של הגרמנים לפולין. בוורשה החלה חרושת שמועות על כוונת הגרמנים להרוג את כל הגברים היהודים בעיר. אבי כתב לאמי כי מסוכן לחזור לוורשה : " אז  תיקחי את רחל ביתנו בואי לכאן עד גמר המלחמה".לאימא היה קשה לעזוב את משפחתה, אך הוריה, במיוחד אמה, אמרה לה כי היא אישה נשואה ומקומה עם בעלה: "קחי את הילדה וסעי מיד" .

הדרך לביאליסטוק הייתה ארוכה ולא נוחה. בתחילה נסענו ברכבת ואז היטלטלנו קילומטרים בעגלה וסוס עד למקום  בו שהה אבי בביאליסטוק. בשנת 1939 נכנסו הרוסים לביאליסטוק, הם אספו את היהודים כולל אותנו ושלחו אותנו כעונש לסיביר כי לא לא רצינו להיות אזרחים רוסיים אלא לחזור לפולין.

סיביר זה מקום קר מאוד וסבלנו מרעב וקור. אחרי שנתיים בסיביר (הנסיעה הזו הצילה את חיי הורי ושלי), נשיא רוסיה סטלין שיחרר את  היהודים והגענו למרכז רוסיה ושם מצבנו היה יותר טוב.

כל היהודים ברוסיה חשבו שמדובר בעניין זמני, לא היה ידוע מה קורה באירופה (שהשמידו את רוב היהודים).אחרי זמן מה לקראת הקרב על ברלין, גייסו הרוסים את כל הגברים היהודים(הצעירים) כי היו חסרים חיילים רוסים ואבא שלי גויס. 

לאחר כיבוש ברלין, אבא שלי נישאר בחיים וחזר לרוסיה.  רצינו לחזור לפולין לחפש את המשפחה (לא ידענו שכולם מתו במלחמה), כשבאנו לפולין התחלנו להתארגן בין היהודים כדי למצוא את המשפחה לפי השמות, אבל לא מצאנו אף אחד חוץ מדוד של אימא שלי  שקראו לו בנימין, ששהה גם ברוסיה זמן המלחמה, והוא סיפר לנו שכל המשפחה נהרגה. אמי התקשתה להאמין לו.  היא פגשה דוד אחר שהיה בגטו ורשה בשואה וקראו לו יעקוב נודלמן והוא   שסיפר לאימא שהוא ראה את משפחתה ואת כולם הרגו. הדוד היה איש עשיר שאיבד את כל המשפחה (אשתו והילדים) בגטו וורשה. הוא עצמו ברח איכשהו מהגטו והסתתר במהלך המלחמה אצל הגויים.

 

לאט התגלו הזוועות ביערות הסובבים אותנו. המקומיים נזעקו יום אחד למראה בור הריגה שמצאו בפסגת אחת הגבעות – כולם הבינו מה עשו הגרמנים. הורים שלנו לא העלו בדעתם שבאותו טיול, שבו לקחו את ילדיהם וטיפסנו כולנו יחד לפסגה, המראה שהתגלה לעיננו היה מזוויע-בור פתוח שבו ערמת גופות ירויות שסימני הדם עדיין ניכר עליהן. מיד סילקו את הילדים, המבוגרים החלו לבכות. כמה מהם התעלפו. הטראומה הזאת נותרה טבועה בנו לכל ימי חיינו.

ההורים שלי החליטו לחפש דרך לעלות לישראל. בשנת 1947 הגענו עם יהודים לאוסטריה למחנה הפליטים בעיר שטאייר. שם שהתגוררנו בצריף ענק נטול כל פרטיות. כל משפחה ארגנה  לעצמה מחיצה מסדינים. ב-6 לנובמבר 1947 נולדה בעיר שטאייר אחותי חוה, הצעירה ממני בעשר שנים.

 

 סבתא רחל עם אחותה חווה והוריה

 

אחרי זמן מה כשראו שגם מאוסטריה לא ניתן להגיע לישראל,חזרנו בשנת 1948  לפולין, במחשבה שנצליח להגיע לארץ משם. חזרנו לעיר וולבז'ך בפולין, שם שהינו עוד שנתיים, ואבא קיבל עבודה ומצבנו הכלכלי השתפר.

למדתי בבית ספר עברית ופולנית, השתתפתי בפעילויות בקן השומר הצעיר ובכל אותה עת התכוננו לעליה ארצה.

 

בחודש דצמבר 1950 במלאות לי 12 שנים, התגשמה סוף סוף משאלתנו לעלות לארץ ישראל. הגענו באנייה "פרוטיאה פנמה" לנמל חיפה, ירדנו מהאנייה היישר לאוטובוסים שהובילו אותנו למחנה המעבר "שער עלייה" בחיפה.

זמן קצר לאחר הגעתנו ארצה, נערך כנס של השומר הצעיר לנערים ולנערות עולים בכרמל. המדריכים כיבדו אותנו בפירות, ושכנעו אותנו שצריך ללכת לקיבוץ כדי לבנות את המדינה. כמובן שהורי לא היו כל כך מרוצים מהרעיון, אבל אני התעקשתי שאני רוצה ללכת לקיבוץ. אמי אמרה לאבי: "אתה יודע מה, אולי זה לא רעיון רע כל כך שתלך לקיבוץ לשנה שנתיים עד שנסתדר קצת".הייתי ילדה בת שתיים עשרה והגעתי לקיבוץ רוחמה שבנגב, יחד עם קבוצת נוער וחברים לקן השומר הצעיר מפולין.

  

 

 

בקיבוץ לא חסר לנו דבר, מדי יום למדנו ארבע שעות עברית, היסטוריה, תנ"ך ומקצועות אחרים, וגם עבדנו ארבע שעות במשק אחרי הצהרים. עבדתי בלול ואהבתי מאוד את האפרוחים בהם טיפלתי.

משפחה חמה ואוהבת אימצה אותי ולא רציתי לעזוב את הקיבוץ, גם כשהורי כבר מאוד רצו שאחזור הביתה. לבסוף נכנעתי ללחץ ההורים וכעבור ארבע שנים במלאות לי 16 שנה, עזבתי את קיבוץ רוחמה. הורי גרו אז במעברת הרצליה, הם גרו באוהל עשוי מברזנט מרובע שחולק לשניים עם מטבחון ושירותים בחוץ. אחרי כשלוש שנים במעברת הרצליה, קנו הורי דירה בשיכון בבת ים. כששבתי מהקיבוץ הביתה,  בתחילה גרתי עם הורי במעברה. בבקרים למדתי הנהלת חשבונות בבית הספר למסחר "פיטמן" בתל אביב, בלילות עבדתי במפעל לצמר "אדרת" בהרצליה.

 

 

 

 

השומר הצעיר היא תנועת הנוער הציונית הראשונה בעם היהודי. התנועה הוקמה באירופה ב-1913 על ידי קבוצת נערים ונערות יהודים שביקשו למצוא דרך חדשה לחבריהם ולשאר בני עמם בגולה. התנועה פועלת בישראל וברחבי העולם ומקיימת פעילות חינוכית שבסיס רעיונה "תיקון אדם-תיקון עולם" על פי ערכי הליבה של השומר הצעיר – ציונות, סוציאליזם ואחוות עמים.(ויקיפדיה)

 

תשע"ו   2016