מאגר סיפורי מורשת

מאשה קליינמן שמירנולדתי בתאריך 6/11/1947 במחנות העקורים בקפריסין.הסיפור שלי על הרקע משפחתי, עלייה לארץ והתאקלמות.

 

סיפורה של משפחתי מתחיל בסביבות 1918 כאשר הוריי נולדו, אימי בשם בלה סובול מהעיר זמושץ, פולין. ואבי גודי קליינמן מהעיירה טרוכנברוד, אוקראינה.כשפרצה מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 משפחתה של אימי ברחה מפולין לרוסיה ושם במשך כל שנות המלחמה נדדו החל מסיביר הרחוקה עד להגיעם לדרום רוסיה לקזחסטן, שם התבשרו על סיום מלחמת העולם השנייה, ואז החלו מי ששרד לחזור לכיוון פולי בזמן הנסיעה לכיוון פולין התברר להם המצב הנורא שסורר בפולין ושלא נשאר כמעט זכר ליהדות פולין. שם הפנו אותם הארגונים שטיפלו בפליטים למחנות עקורים בגרמניה, לקראת העלייה ארצה. אבי שנולד באוקראינה שבזמן המלחמה אוקראינה עדיין הייתה שייכת לפולין, התגייס לצבא הפולני. הוא השאיר בעיירת הולדתו את משפחתו הענפה ומכולם שרדה רק אחות אחת שהוחבאה על ידי גויים בדירי חזירים. גם אבי תוך כדי טלטוליו לאחר המלחמה הגיע למחנות העקורים בגרמניה. שם הוריי נפגשו והחליטו להתחתן ולהקים משפחה.

 

אבי היה ציוני נלהב עוד מבית אביו והוא רצה בכל מעודו להגיע לישראל בטרם הוכזרה כמדינה. הם עזבו את גרמניה ובדרך לא דרך בעזרת ארגונים יהודיים הגיעו לעיר מרסיי בצרפת ומשם באונייה תאודור הרצל הפליגו לישראל. בתחילת 1947 עדיין שלטו האנגלים בישראל ולא נתנו ליהודים שרידי השואה לעלות ארצה וכך הגיעו הוריי למחנות הפליטים בקפריסין ושם בתאריך 6/11/1947 נולדתי אני.

 

3 שבועות לאחר לידתי התקבלה החלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינת ישראל. ואז הבריטים עמדו לפנות את ישראל והם נתנו אישורי עלייה לכל הילודים שנולדו תחת חסותם לעלות לישראל, כך שהייתי בערך בת חודש כשהמשפחה עלתה ארצה.

לאבי היו חברים מאוקראינה שעלו לישראל לפני מלחמת העולם השנייה והם היו בקשר, כשאבי כתב להם שאנחנו מגיעים הם הכינו לו דיור בגבעתיים לידם. גרנו בצריף של חדר אחד בלבד 5 נפשות וחיינו בצפיפות רבה. יש לי שני אחים בוגרים ממני ב12 ו14 שנה, לאחר מספר חודשים אבי התקבל לעבודה וסידר לאחיי להתקבל לקיבוץ. עם פרוץ מלחמת השחרור אבי גויס לצבא ונלחם באזור לטרון, כשהסתיימה המלחמה ואבי חזר הביתה מהשירות הצבאי אחי נשארו בקיבוץ והמשפחה החלה לנהל חיים נורמאליים כמה שאפשר.

המעבר בשביל המשפחה מתלאות המלחמה היה לא פשוט עד שהחיים נכנסו לשגרה. כשהייתי בת 7 אבי החליט להיות חקלאי ולהפריח את אדמות המדינה וקנה משק חקלאי בבאר יעקב, אחי הגדול כבר היה נשוי והוא נשאר בגבעתיים ואחי השני שירת בצבא והיה איש קומדנו ימי. המעבר הנוסף לכפר היה קשה לאימי כי היא הייתה עירונית ולא הורגלה לעבוד במשק.

החיים לילדים בכפר היו נפלאים מבחינה חברתית, כמעט בכל משק היה בן או בת גילי שיחד הלכנו לבית הספר (דרך של 1.5 ק"מ) בין פרדסים ללא אוטובוסים אלא ברגל בחורף ובקיץ.אחרי בית הספר היינו משחקים יחד בקלאס, 5 אבנים, תופסת, מונפול, מחניים ועוד משחקים ששחקו אז ולעתים גם היום. זכורים לי במיוחד מדורות ל"ג בעומר שהיינו מכינים מדורה ענקית ואת הכיבוד היינו סוחבים מהשכנים באישורם, כמו עופות, אבטיחים, ענבים וחגגנו והשתוללנו עד עלות השחר. בימי החגים כולם היו נפגשים בבית הכנסת וכל אם משפחה מביאה כיבוד והייתה שמחה גדולה.

כשהתחיל התיכון, התפרקו החברויות חלק עברו ללמוד בבית הספר החקלאי בפרדס חנה, חלק בתיכון ברמלה וחלק בתיכון בראשל"צ כמוני. ההגעה לבית הספר הייתה מבצע שלם וקשה, נסיעה ב-2 אוטובוסים לכל צד מה שאומר שצריך לקום בשעה מוקדמת מפני שתדירות האוטובוסים הייתה אחת לשעה. כלומר יוצאים בשש וחצי בבוקר מהבית, וחוזרים בסביבות ארבע חמש אחרי הצהריים.

אחרי התיכון והצבא חלק מהחברים עם משפחותיהם עברו לעיר וחלק נשארו בכפר. בצבא הכרתי את בעלי אמנון שמיר שהיה בת ימי ולאחר שהתחתנו עברנו לגור שם. בבת ים נולדו 2 בנותיי בילי ועינת ושם למדו והגיעו לאוניברסיטאות. שתיהן נישאו ועברו לגור בתל אביב- יפו עד היום. ובתל אביב נולדו 2 נכדותיי המקסימות שקד ולוטם. בעלי אמנון שמיר הוא דור שלישי בארץ שאמו וסבתו ילידות ירושלים. הוא שירת בצבא הקבע במשך 33 שנה עד שיצא לגמלאות.

תשע"ו