מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מפגשים חורצי – גורל…

יהודית שרון והנכדים דין ועמית
יהודית
בית הוריי וסביי
נולדתי ב-15.5.1952 בקרייה בתל-אביב להוריי, דינה וישעיהו ז"ל גולדמן. אמי נולדה בפולין בעיירת פרושניץ, ואבי נולד ברוסיה. האימא שלה איטה, שאני קרואה על שמה, גידלה 8 ילדים ותמיד אירחה לשַבָּת אנשים חסרי בית. אבא ניפטר כשהייתי בת שש וחצי. אימי ידעה לשיר שירים נהדרים ומאוד מרגשים, רובם באידיש: "היידשע מאמא", "איפה לוקחים קצת מזל?", "צימוקים ושקדים", שירי ערש. וכן שירים מהגטו כמו "אל נא תאמר אין זו דרכי האחרונה".
 בבית היו הרבה חם ואהבה. אמא דיברה באידיש, והיא הייתה לוקחת אותי להצגות באידיש ב"אוהל שם". את השפה הפולנית הייתה מדברת כדי שלא אבין. למדתי בגן "גאולה", בבתיה"ס "יוסף הגלילי" מול "גן מאיר", תיכון "אופק". בילינו במשחקי גולות, בסכין ו"חלקה", בחבל, במחניים, במחבואים ובפורפרות. זכור לי שחילקו קרח ונפט. היינו מוצצים קיינעס (קני סוף), מטפסים על העצים וקוטפים תותים ומתלכלכים ומקבלים צעקות מהאימא.
תמונה 1
יהודית והאמא
 
אסון הפרימוס
בצריף בו גרנו בשכונת נורדיה, (היום "דיזנגוף סנטר"), היו מחממים את הדוד עם פרימוס. ישבתי עם אחותי מול הצריף, ופתאום יצאו הוריי ונראו כמו מדורה, כי הם ניכוו קשה מאוד. אבי ניפטר לאחר מספר ימים, כי הפצעים לא הגלידו ממחלת הסוכר והכליות. לאחר מות אבי אימא גידלה אותי ואת אחותי לבד. כמובן שהאחיות והאחים שלה היו בקשר איתנו כל הזמן. כל חופש היו באים בני הדודים אלינו לצריף. לאחר מכן עברנו לבניין בטשרניחובסקי שזה מול דיזנגוף סנטר.
 
מנהגים וטעמים בביתנו
ראיתי הרבה סרטים בקולנוע "מקסים" של חוזליטו (הילד עם קול הזמיר) והייתי בוכה. כמעט כל חג היינו מכינים מזוודה ונוסעים ברכבת לקריות. אימי הכינה גפילטע פיש, חזרת, קליסקעלך, חמין, קרעפלך, אטריות לפסח ועוד… ושם היינו חוגגים שמחים ועליזים. בחזרה -היינו עוצרים בכיכר דיזנגוף קונים לחמניות ונקניק סלמי של "אס", ובבית , אמא הייתה עושה כוס תה ואוכלים. אי אפשר לשכוח את הטעם….
 
הישרדות במלחמת העולם השנייה
שלושה מהילדים הבוגרים ממשפחת אימי בעיירה פרושניץ פולין יצאו לישראל כחלוצים: חיה, ישראל ושרה. עם פרוץ המלחמה ניסו הילדים בארץ להעלות את ההורים ואת יתר בני המשפחה . זה לא צלח. המשפחה נותרה וכולם הוגלו לגטו ליטא שבירתה וילנה. יום אחד יצאו ההורים מהגטו עם שניים מהילדים. אמי נשארה וראתה אותם הולכים. בעודה מסתכלת בתקווה לראותם שוב , ראתה את הגרמנים יורים בהם. רצתה לרוץ אליהם, אך החזיקו אותה, ולא נתנו לה לזוז. מאז לא ראתה אותם יותר. את השאר לקחו ל"יער פונאר" וירו בהם. יום אחד כשאמי יצאה מהגטו פגש אותה חיל פולני, קרא לה ואמר שהוא ינסה להציל אותה. אותו חייל לקח אותה למשפחה נוצרית, שלה שני ילדים. המשפחה קראה לה דנקה במקום דינה, וכך עבדה אצלם ושירתה אותם כל תקופת המלחמה. בערב הייתה יורדת למרתף, למעלה היו מכסים עם שטיח, ושם הייתה ישנה ואוכלת.
 העיתון שהפגיש אח ואחות
 לאחר המלחמה משרד "הגו'ינט" טיפל בכל הניצולים ועזר בחיפוש ניצולי משפחות ששרדו מהשואה. אמא שלי כתבה את שמה, דינה מונדרשטיין, באחד העיתונים. עיתון כזה התגלגל לסיביר ונפל לידיו של אחד מחבריו של יצחק, אח של דינה. ברגע שגילה ליצחק את העיתון ושנמצאה אחות בשם דינה מונדרשטיין, ארז את חפציו המעטים ויצא לדרך לחפש אחריה. לפני המעבר לאיטליה הצליחו להיפגש. ההתרגשות הייתה עצומה ומרגשת עד עילפון. מכאן ואילך שני האחים המשיכו לדרכם כשמטרתם היא ארץ-ישראל. הם עברו את הרי האלפים, הגיעו לאיטליה והצליחו להגיע לאוניות מעפילים לא-לגאלית (לא-חוקית). בצפיפות רבה, הפליגו בה לכיוון ישראל אך עם בואם לגבולות ישראל נתפסו ע"י האנגלים. משם הועברו לנמל חיפה, הוחלפו לאוניה אחרת ונשלחו לקפריסין. זה כמו לראות את הארץ ולא להיכנס אליה. האכזבה הייתה נוראה. אמא שלי דינה הכירה ידיד בקפריסין, אבי, ישעיהו ז"ל, והחליטו להקים משפחה. ב-1949 עלו לארץ ישראל ישר ליפו בג'בליה, שם חיו עם משפחה ערבית, והיה להם מאוד קשה להסתדר עם המצב הזה. אחר-כך כל המשפחה עזרה לאמא שלי לקנות את הצריף.
 
מפגש באוטובוס
ביום חורף, יצאה דינה לחפש את שתי אחיותיה ואחיה שגרו בכפר אתא. ישבה באוטובוס ליד אישה ושאלה אותה האם היא יודעת או מכירה את משפחת לנטר שרה, חיה קהת ומונדרשטיין ישראל (שרוליק), שגרים בכפר אתא. האישה שישבה לידה צעקה צעקת התפעלות ואמרה: "אני לאה מונדרשטיין שיושבת לידך, גיסתך אישתו של אחיך, ואני אקח אותך ואראה לך היכן הם גרים" . השמחה באוטובוס הייתה מרגשת עד דמעות. וכך נפגשה עם חלק מהמשפחה ששרדה.

מילון

פרימוס
כירה שיש לה מבער נפט

ציטוטים

”להישלח לקפריסין ע"י הבריטים: " זה כמו לראות את הארץ ולא להיכנס אליה".“

הקשר הרב דורי