מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל קעניג, נולדתי בירושלים בשכונת 'בית ישראל' בשנת תשי"ג להוריי איתמר וצילה בקרמן שנמנו על חסידי קרלין..

הסיפור הבא התרחש כשהייתי ילדה.

גרנו בשכונת התימנים בירושלים. היה זה בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים. הגבול שבין ישראל לבין ירדן, חצה את ירושלים ועבר קרוב לשכונתי. הערבים תושבי ישראל היו מפעם לפעם חוצים את הגבול ומבקרים את קרובי משפחתם הגרים בירדן, בחזרתם היו מביאים סחורות שונות ומשונות ומוכרים אותם ליהודי ירושלים.

באותה תקופה לא היה שפע גדול ומגוון של מוצרים לבית, ולכן כל מוצר התקבל בברכה.

יום אחד חזר אחי מוישה ופניו מחייכות ובידו…לא תאמינו…מטרייה אמיתית. אז באותה תקופה, המטרייה הייתה נחשבת  לחפץ יקר המציאות. לדוגמה, אחותי הגדולה בת-שבע, קיבלה מטרייה כמתנה לחתונתה. מוישה שמח מאוד במטרייה שרכש בזיל הזול, אך הייתה בעיה קטנה, המטרייה הייתה אדומה!!! אמרתי לאחי, בבקשה תן לי את המטרייה, הרי לא מתאים שתלך ברחוב עם מטרייה אדומה. אבל מוישה סירב ואמר : "אל דאגה, עוד מעט היא תהיה שחורה". הלך מוישה וקנה פחית צבע  שחור, ובחצר הבית פרם את תפרי המטרייה, העמיד דלי מים על הפרימוס, ולאחר שהמים רתחו, הוסיף את הצבע לדלי, ואז טבל את הבד האדום בדלי הצבע השחור. לאחר מכן תלה את הבד ליבוש על החבל בחצר הבית. כל משך הזמן שבו התעסק אחי עם המטרייה, התחננתי אליו: "אנא אל תקלקל את המטרייה היפה, תן לי אותה, בבקשה" אך הוא המשיך במעשיו.

לאחר שהבד התייבש, תפר מוישה את הבד מחדש, (יצא לו קצת עקום) אך מוישה היה מרוצה עד למאוד. מאז היה מוישה נושא את עיניו לשמיים ומחכה לגשם הראשון, בו יצא כמו גביר לרחובות שכונת התימנים וישוויץ לכל במטרייתו היוקרתית. והנה הגיע לילה גשום, מוישה לא יכול היה לישון מרוב התרגשות .ובבוקר כשהגשם המשיך לרדת בחוזקה יצא מוישה לסיבוב הופעה בשכונה, ואני נשארתי בבית מאוכזבת וחולמת: "מה היה קורה אילו לי הייתה המטרייה האדומה הנכספת". עברו כמה דקות ונקישות נשמעו על הדלת. אל הבית נכנסה דמות שחורה מראש ועד נעליים, בני הבית נבהלו לרגע, אבל אז נשמע הקול: "זה אני, מוישה, בואו לעזור לי להוריד את הבגדים המלוכלכים". מסתבר שהגשם הוריד את הצבע מהמטרייה היישר על מוישה ובגדיו.

המטרייה הושלכה אחר כבוד לפח האשפה ואני נותרתי עם מחשבותיי: "מה היה קורה אילו . . . "

הזוית האישית

סבתא רחל ונכדתה שטערני בתכנית הקשר הרב דורי