מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מערב הסעודית לישראל – החיים במעברה

עם משפחתי ואבי דוד (במרכז)
משמאל עם חברים מבית היתומים
החיים במעברה - פרק ג'

סיפורו של דוד שוקר: מערב הסעודית לישראל

פרק ג:  החיים במעברה

עברת מסמייה נקראה אז בשם משמיע שלום. שיכנו אותנו באוהלים מבד. כל 2 משפחות שוכנו באוהל אחד שהוא חצוי באמצע לשתי משפחות. היה שירותים בחוץ שנקראו "שירותי כריעה", "קליעת בול" למטרה. ברז מים לכמה משפחות וכך חיינו במשך 7 שנים. החיים היו קשים, חיינו בתקופת הצנע, בשנת 1952 היה שר האוצר דוב יוסף, קיבלנו אוכל בתלושים. קיבלנו בשר קפוא והיות ואנו רגילים לשחוט בעצמנו ולאכול בשר טרי החלפנו עם העיראקים וקיבלנו מהם בתמורה קמח. במעברה היה בי"ס של פועלי אגודה – עצמאי, רב גילאי 6-14.
 
באותו ערב שהגענו למעברת מסמיה היה ערב גשום, שיטפונות ובאו כמה רבנים עם מגבעות ונתנו לילדים סוכריות והלכנו אחריהם. הם הכניסו אותנו לאוטו ונסעו. לא אמרו להורים שלנו לאן הם לוקחים אותנו, לא השאירו מס' טלפון וכתובת, לא ביקשו את רשותם. בדיעבד נודע לי שאני נמצא בבית היתומים דיסקין בגבעת שאול בירושלים.
 
הייתי כבר ילד בן 5 הייתי בוכה ובוכה, ביקשתי לראות את הוריי, צעקתי אבא, אמא. שום דבר. שנה שלמה ואני בוכה ובוכה ואילו חבריי, ששיחקתי איתם החלו להיעלם. התפלאתי לאן הלכו. מדי פעם ראיתי שבאים אנשים לבושים בחליפות עם עניבות ומסתכלים עלינו הילדים. בליווי האחראים במוסד. כנראה שהם בוחרים להם ילדים כשהתבגרתי ידעתי  שהם היו יהודים מארה"ב, עריריים ללא ילדים ופה קיבלו ילדים. לא יודע איך היה המו"מ איתם ואיך לקחו את הילדים, אבל אני הייתי בדעתי ובשום פנים ואופן לא התפתיתי ללכת איתם ותמיד רציתי לראות את אבא ואמא. אני נמצא בבית יתומים והיו לי אבא ואמא. זה לא מסתדר לי מה אני עושה שם. אני צועק בכל פעם אבא ואמא ואין קול ואין עונה. אך הסתדרתי ולמדתי  בעיקר דברים שבקודש, פרשת שבוע, קצת דינים.
 
המורים והמדריכים היו מנְטוּרֵי קַרְתָּא שבמאה שערים.הם לימדו אותנו לצעוק בשת "שאבעס" כאשר עבר רכב בשבת ולזרוק אבנים על המכוניות. הם היו בריונים.אני זוכר את השם של אחד המדריכים: משה וואלס. שאלתי עליו בירושלים נאמר לי שהוא עדיין חי. לאחר שנה בכיותיי כנראה נגעו לליבו של מישהו מהאחראיים ולקחו אותי לביקור במסמייה בחג הסוכות אצל הוריי. כשהוריי ידעו היכן אני נמצא חזרתי ללמוד שם בשל המצב הקשה שהיה במעברה, לא היו לי בגדים, אוכל, מיטה ושם בירושלים נתנו לי הכל. למדתי שם מסוף שנת 1951 עד שנת 1954. 
 
 

תמונה 1

 
 בתמונה: דוד (משמאל ליד המדריך) בילדותו בבית היתומים בחג הפורים
 
 
מן העיתונות: על בית היתומים.
יוסף בינואר כתב בשנת 1954, כמעט ארבע שנים אחרי שקמה הוועדה. "מראה הבניין מדכא כשהיה", "השמשות שבורות, ובחדרים הקרים אין תנורים לחימום". אין בפנימייה מנהל חינוכי, "אין מדריכים חינוכיים הלנים במוסד". למעט מדריך אחד צעיר ומסור, שמעיר את הילדים בזמרת "צאן קדשים קומו לעבודת הבורא", יתר המדריכים מעירים את הילדים בבוקר "במשיכת השמיכות מעל גופיהם". למרות שבהסכם "פורטו האמצעים להענקת שמחת חיים לילדים", יוסף מצא שהחצר עזובה וריקה ממשחקים. אין כל פעולות פנאי, וההנהלה מתנגדת להן. אחרי הלימודים עוסקים הילדים בשינון תורה במשך כמה שעות, ואחרי כל נעזבים לנפשם.פרשות קשות הקשורות להתעללות בבית היתומים דיסקין הופיעו על דפי העיתונים גם בשנות ה-60, עשר שנים ויותר אחרי שבאה הוועדה להושיע את הילדים.
 
העשרה
 
"שירותי כריעה (בסלנג: שירותי בול פגיעה) הם שירותים שאין בהם אסלה והמשתמש כורע מעל חור ברצפה. השם "בול פגיעה" מגיע מהצורך של המשתמש לדייק לחורבאנגליה הם מכונים לעתים שירותי "stand  deliver" (בעברית: "עמוד וסַפֵּק")".
"בית היתומים דיסקין הוא מתחם מוסדות ובית יתומים בירושלים השוכן כיום בשכונת גבעת שאול.
בית היתומים הוקם בירושלים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בשנת 1880 על ידי הרב יהושע לייב דיסקין (18191898), מן הבולטים במנהיגי יהדות אירופה, אשר כיהן ברבנות בחשובות שבקהילות ליטא, ועם עלותו לארץ ישראל ב-11 ביולי 1877 (ראש חודש אב תרל"ז) היה לאחד האישים המרכזיים בירושלים, אשר הטביע את חותמו על היישוב הישן ומעבר לו. אשתו שרה סוניה דיסקין, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים, ואיתה הקים את בית היתומים דיסקין"
 
נְטוּרֵי קַרְתָּא (מארמית: 'שומרי העיר') היא קבוצה חרדית קטנה המוכרת בהתנגדותה החריפה למדינת ישראל ולציונות. חברי הקבוצה מאמינים שקיומה של מדינה יהודית טרם בוא המשיח איננו לגיטימי, והם רואים בהקמת המדינה ובקיומה "התגרות באומות" הגורמת לשפיכות דמים, במלחמות ובפיגועים. הקבוצה קרובה מאוד בהשקפתה לעדה החרדית, אך נבדלת ממנה ונחשבת קיצונית ממנה. הקבוצה בישראל היא פרושית לעומת אלה שמחוץ לארץ, שהן חסידיות ברובן.
סיפורו של דוד שוקר: מערב הסעודית לישראל

על המסע מערב הסעודית לישראל תוכלו לקרוא בהרחבה בחמשת פרקי התיעוד בקישורים הבאים:

פרק א: מערב הסעודית לישראל

פרק ב: המסע מנג'ראן שבערב הסעודית לישראל

פרק ג: מערב הסעודית לישראל – החיים במעברה

פרק ד: פיגוע בכפר חב"ד בשנת 1956

פרק ה: ממעברת מסמייה לבני עי"ש

 
 
תשע"ו
 

מילון

בול פגיעה -קליעה
שירותי כריעה (בסלנג: שירותי בול פגיעה) הם שירותים שאין בהם אסלה והמשתמש כורע מעל חור ברצפה. השם "בול פגיעה" מגיע מהצורך של המשתמש לדייק לחורבאנגליה הם מכונים לעתים שירותי "stand deliver" (בעברית: "עמוד וסַפֵּק").

בית היתומים דיסקין
בית היתומים דיסקין הוא מתחם מוסדות ובית יתומים בירושלים השוכן כיום בשכונת גבעת שאול. בית היתומים הוקם בירושלים ברובע המוסלמי בעיר העתיקה בשנת 1880 על ידי הרב יהושע לייב דיסקין (18191898), מן הבולטים במנהיגי יהדות אירופה, אשר כיהן ברבנות בחשובות שבקהילות ליטא, ועם עלותו לארץ ישראל ב-11 ביולי 1877 (ראש חודש אב תרל"ז) היה לאחד האישים המרכזיים בירושלים, אשר הטביע את חותמו על היישוב הישן ומעבר לו. אשתו שרה סוניה דיסקין, הביאה עימה נדוניה של 40,000 זהובים, ואיתה הקים את בית היתומים דיסקין

נטורי קרתא
נְטוּרֵי קַרְתָּא‏[(מארמית: 'שומרי העיר') היא קבוצה חרדית קטנה המוכרת בהתנגדותה החריפה למדינת ישראל ולציונות. חברי הקבוצה מאמינים שקיומה של מדינה יהודית טרם בוא המשיח איננו לגיטימי, והם רואים בהקמת המדינה ובקיומה "התגרות באומות" הגורמת לשפיכות דמים, במלחמות ובפיגועים. הקבוצה קרובה מאוד בהשקפתה לעדה החרדית, אך נבדלת ממנה ונחשבת קיצונית ממנה. הקבוצה בישראל היא פרושית לעומת אלה שמחוץ לארץ, שהן חסידיות ברובן.

ציטוטים

”ביקשתי לראות את הוריי, צעקתי אבא, אמא. שום דבר. שנה שלמה ואני בוכה ובוכה“

”מדי פעם ראיתי שבאים אנשים לבושים בחליפות עם עניבות ומסתכלים עלינו הילדים“

הקשר הרב דורי