מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעפילים ניצולי שואה

ישראל ואיתי
ישראל עם אשתו
סיפורו של ישראל, צבר ובן להורים ניצולי שואה

אני ישראל פרל יליד רחובות נולדתי בתאריך 24.5 בשנת 1952.

גדלתי בבית פרטי עם הוריי: שרה ומנחם, ואחותי בתיה, בשכונה רוויית ילדים לעולים חדשים שהגיעו כמעפילים מאירופה. אבי הגיע באניית המעפילים "רפיח" ואמי באניית המעפילים "כנסת ישראל".

הורי, ניצולי שואה, שהגיעו לארץ ישראל מרומניה דרך האי קפריסין ומשם למחנה המעפילים בעתלית, שם נולדה אחותי ב – 1948.

לא היו לי סבא וסבתא כי הם נספו בתאי הגזים אשר במחנות. אמי נשארה לבד, כל משפחתה נספתה. הורי היו בגטאות במחנות עבודה וכפייה. את סבלם וסיפור חייהם שם העבירו אלי.

ילדותי

בילדותי הייתי בגן עמליה, שם נפצעתי לראשונה כאשר רצתי ונכנסתי לתוך גדר קונצרטינה והדוקרנים ננעצו בפני. אנשי כיבוי האש הביאו אותי עם הדוקרנים על פניי לבית החולים "קפלן" ברחובות שם נותחתי לראשונה, זה קרה בגיל 5.

למדתי בבית הספר היסודי על שם "חיים ויצמן", הנשיא הראשון. אשת הנשיא הייתה רופאת המשפחה שלי. הייתי תלמיד בינוני. למדתי עם חבר טוב עד היום, הקריין בערוץ 2, דובר צה"ל לשעבר, יועץ התקשורת של יצחק  רבין ז"ל – עודד בן עמי.

בכיתה ג' עברתי משבר כאשר הורי לא הסכימו שאצא לטיול שנתי,  את מלוא הסיפור אספר בהזדמנות אחרת.

כל האימהות נהגו לתת לילדיהן כריך עבה מאוד, כך ירדנו לשחק בשכונה, עם כריך ביד, זו הייתה ארוחת הצהריים אז.

את המשחקים המצאנו לבד, אפילו הכדור של כדורגל היה עשוי מסמרטוטים. לקחנו חתיכות עץ בגדלים שונים, גילפנו חוד בקצוות והיינו נותנים מכה בקצה ומעיפים למרחק. מי שזכה במרחק הגדול ביותר קיבל מהילדים מסטיק בזוקה.

אהבתי מאוד את ל"ג בעומר היינו מכינים אוהלים, מספרים סיפורים ובדיחות, תסכיתי מתח. אהבנו להאזין לרדיו.

התחשמלתי בגיל 14 כי רציתי לדעת מה קורה בתוך הרדיו. לא הבנתי איך אנשים קטנים שרים ברדיו. פתחתי את אחורי הרדיו ונגעתי בחוט חשמל והתחשמלתי. למזלי עפתי אחורה, אחרת לא הייתי מספר את סיפורי.

אהבתי מאוד לקרוא ספרים שהעשירו את הידע שלי ואת אוצר המילים שלי. כשהומצא המחשב, הכול עבר למחשב, אבל שום דבר לא מחליף את קריאת הספר במיטה. נהגתי להיכנס בדמיוני לתוך הספר ולדמיין שאני אחת הדמויות.

נעורים

מכיתה ט' ועד לכיתה יב' למדתי בבית הספר התיכון מקצועי "אורט" רחובות, במגמת אוטו מכניקה (מכונאות רכב), תחום שלא אהבתי כל כך. את שירותי הצבאי עשיתי כחייל בחיל האוויר במשך 4 שנים כולל שנת קבע כמכונאי מטוסים.

בצעירותי

לאחר שחרורי מצה"ל ב- 1975 התחלתי לעבוד בחצי האי סיני בשארם א-שייך – אופירה, כטרקטוריסט, על טרקטורים עם שרשרת וגלגלים והרווחתי סכום נאה. ניצלתי את ההזדמנות וטיילתי ברחבי סיני כולל צלילות בראס מוחמד, כפר הדייגים נבק וראס נצרני.

לאחר כחצי שנה חליתי בחצבת ונחנקתי על הטרקטור מריבוי האבק ועישון הסיגריות. אחד מהפועלים הבדואים, מחמוד, הציל אותי. גמלתי לו על כך  אבל זה נושא לסיפור אחר. הבדואים אהבו אותי מאוד כי דאגתי להם במזון ובמחמאות והם גמלו לי במתנות רבות וביניהן: קונכיות צבעוניות (אבו סבעה ופיקושיות) נאד מים מעור של תיש ועוד.

מיוני 1975 התחלתי לעבוד בתעשייה האווירית בישראל כמכונאי מטוסים עד 1977. בשנה זו נדרסתי על ידי רכב חשמלי של "ארקיע" שהיה עמוס מצברי עופרת, הרכב הפיל אותי ועלה על רגלי הימנית וכל זאת שבועיים לפני חתונתי.

מ- 1978 עברתי למרכז מנהרות הרוח במפעל הנדסה שבתעשייה האווירית בתחום מחקר, פיתוח וניסויים בכלי טיס שונים לאחר סיום לימודיי כהנדסאי מכונות.

ב- 2016 לאחר 41 שנות עבודה פרשתי לגמלאות בהיותי בן 64.

אני מאוד אוהב להמציא משחקים חדשים. אני אוהב לתקן חפצים שרוצים לזרוק, מפרק אותם לגורמים, מבין ממה נוצרה התקלה ומתקן.

היום

כיום הנני אבא לבן ובת וסבא לארבעה נכדים ונכדות.

אני מתנדב בעמותת "ידיד לחינוך" בתחום תגבור בחשבון והנדסה והרצאות באווירודינמיקה לכיתות ה'.

להנאתי אני כותב סיפורים קצרים, שירים ומערכונים. מרצה לעיתים בארגונים שונים בתחום האווירודינמיקה כהנדסאי מכונות, שזה מקצועי.

אוהב ילדים, אוהב להעשיר אותם בידע ובסיפורים אישיים מחיי המגוונים.

אהבתי מאוד ועדיין אוהב לעזור לאנשים. אני מסוגל לעצור את הרכב ולקחת הביתה אישה עם סלים ולומר תודה על הזכות. באחד המקרים כשראיתי אישה מבוגרת עם סלים, ממש הכרחתי אותה לעזור לה. על אף שהיא סירבה להצעתי. יצאתי מהרכב, לקחתי את הסלים מידה לתא המטען, החזקתי בידה ודחפתי אותה לתוך הרכב. כמובן שכשהורדתי אותה ליד ביתה, היא הודתה לי מאוד.

הזוית האישית

ישראל פרל – זכיתי לפגוש ילד בעל ידע רב בעל עיסוקים רבים, נבון חכם. כבר בפגישתנו הראשונה קלחה השיחה בנושא כימיה. ראיתי שיש לי פרטנר להעברת הידע, להעביר לו את סיפורי חיי, על ילדותי, על המשחקים ששיחקתי עם חבריי. לא היה בינינו קשר עמוק וחזק כמו בין סבא לנכדו הטבעי כי אינני סבו אבל בכל זאת מן סוג של סבא מאמץ. אני מצטער באיזשהו מקום שלא הקדשתי זמן נוסף לאיתי כדי לצאת עמו לסרט או סתם לקניון ולשמוע ממנו יותר ולשמוע אותו ואת מה שמעניין אותו, מה מעיק עליו ואולי הוא רוצה לספר למבוגר אחר משהו שלא מרגיש נוח לספר למבוגרים אחרים. אני מקווה למצוא חלון זמן להקדיש לאיתי. זה נכון הקשר הרב דורי הוא הקשר בין סבא לנכד וזה מעולה אך אני חושב שזה יהיה מצוין שאדם בן 70,80 יספר את סיפורו בפני תלמידים בכיתות שיאפשר השוואה בין הזמנים, בין המשחקים. אני חושב שצריך יותר פגישות אישיות, יותר לספר, יותר להקשיב לילד. התכנית העסיקה אותי כי כאדם פנסיונר אני רוצה לתרום ולהעביר ידע, שהצעירים יכירו את טעויות העבר ויתקנו. לתת לילדים טיפים איך להתמודד עם בעיות החיים.

איתי – הקשר הרב דורי היא תכנית המחזקת את הקשר בין המבוגר לילד ומאפשרת להם להיות יותר ביחד. לא הצלחתי להביא את סבא או סבתא לתכנית ומצד שני מאוד רציתי להשתתף. הקשר שלי עם ישראל נוצר בעקבות זאת שאורנה, המחנכת שלי, יצרה קשר עם ישראל שהוא מתנדב בבית ספרי מטעם העמותה של "ידיד לחינוך". כך זכיתי לשמוע ולתעד את הסיפור שלו כבן לניצולי שואה. ההיכרות עם ישראל תרמה לי רבות והוסיפה לי ידע רב בתחומים שהוא מכיר היטב, למשל אווירודינמיקה. יצרנו קשר טוב ועשינו דברים שונים יחד, כמו לצאת לסיור בבית התפוצות. אני חושב שישראל הוא איש חכם ומעניין ומאוד נהניתי עמו במהלך כל התקופה.

מילון

תסכית
תכנית רדיו שבה מוגש סיפור או חלק מעלילה שלמה באמצעים קוליים. תסכיתים היו חלק פופולרי מתרבות הבידור של המאה ה-20, והיוו מרכיב חשוב בלוח השידורים של כל תחנת רדיו בעולם. בשלהי שנות ה-80, עם דעיכת הרדיו כאמצעי בידור עיקרי, חדלו להישמע תסכיתים ברדיו.

ציטוטים

”הורי היו בגטאות במחנות עבודה וכפייה. את סבלם וסיפור חייהם שם העבירו אלי. “

הקשר הרב דורי