מאגר סיפורי מורשת

 בהגיע ראובן ובנו משה אל האחוזה התברר להם שהאחוזה מוזנחת ורחוקה מירושלים. המקום אמנם

נקרא "עמק השושנים", אך שושנים בו אין !!!!

עבודה רבה הייתה להם, אך רוחם לא נשברה. ראובן השאיר את בנו משה במקום עם הפועל הערבי ונסע שוב לרוסיה כדי להביא את אשתו פייגה ואת שאר בני המשפחה. כשבאו בני המשפחה לארץ הביאו עימם גם זרעים של חיטה וזמורות גפן של ענבים שחורים מפני שלא היו כאלה בארץ. לימים, כשצמחו הגפנים ונשאו את אשכולותיהם השחורים, נבהלו השכנים הערבים מפני ששחור הוא צבע המוות ונראה להם שכוונותיו של ראובן לרר אינן טובות והוא מתכוון להרעילם! מיד פנו אל המשטרה הטורקית וראובן ובנו משה נאסרו והובאו בפני שופט ברמלה. ראובן ניסה להסביר, אך הנוכחים באולם המשפט הפריעו, ואז הציע משה לאביו להתחיל לאכול את הענבים ולהראות להם שזהו חשד שווא. ראובן ומשה שוחררו וחזרו לביתם.

העבודה בחווה הייתה רבה, ניטעו, בנוסף לכרם, פרדסים ושופצה באר המים האנטילית. בפרדס של בני משפחת לרר הוצבו כוורות דבורים של גרמני בשם לנדסברגר. הוא מכר למשה לרר מספר כוורות ולימד אותם את דרך גידול הדבורים ורדיית הדבש. בני המשפחה לדורותיהם המשיכו לגדל דבורים שנים רבות. הם שיכללו את דרכי הגידול והרדיה והדבש מנס ציונה נודע בטיבו בארץ ובעולם.

סבי, יעקוב לרר, בנו של משה היה פרדסן ומגדל דבורים. יחד עם אשתו ברכה, ניטע הפרדס והוקמה המכוורת. יעקוב היה פעיל בוועד המושבה נס ציונה וגם היה יושב הראש הראשון של מועצת הדבש. העבודה בפרדס

ובמכוורת הייתה רבה וכשנולדה אימי מאירה ואחריה אחותה קיקה, השתלבו גם הילדות בעבודה. את העצים בפרדס השקו בתעלות ומאוחר יותר השקו בצינור גומי, שאנשי נס ציונה קראו לו דופיה. סביב העצים נחפרו גומות, בתוכן שמו את הצינור ומילאו את הגומה במים. אחר כך העבירו את הדופיה לעץ הבא. קשה היה לילדות להעביר את הצינור מעץ לעץ, אך נעים היה להירטב קצת בקיץ….

בזמן מלחמת העולם השנייה אי אפשר היה לייצא את פרי ההדר לחוץ לארץ. הפרי הבשל נשר על האדמה ולא הייתה הכנסה למשפחה.

סבתי ברכה מכרה את מעט תכשיטיה ואת מכונת התפירה כדי שיהיה כסף להשקות את הפרדס. כשבגרה אמי מאירה היא יצאה ללמוד בסמינר למורות בירושלים. במסגרת הלימודים יצאו בני הכיתה לעבוד בקבוצת "השרון" שהייתה אז בהרצליה ומאוחר יותר עלו לישוב קבע במשמר השרון. שם הכירה מאירה את ארתור דבורי, אבא שלי, שהיה חלוץ. ארתור דבורי עלה לארץ מפולין 24 . הוא היה חובב טבע ובעיקר צמחים בכלל ועצים בפרט. בקיבוץ הוא נטע כרם, מטע אגסים ותפוחים ואף הביא זרעי אבוקדו ומנגו והצמיח מהם שתילים. הוא שתל במקום שבו נמצא גן הארועים של משמר השרון.

אבא שלי נטע את מטע האבוקדו הראשון של הקיבוץ בשנת 1945. הורי עזבו את הקיבוץ ועברו למושב הסמוך, כפר חיים, הכפר שבו אני ואיתמר הנכד שלי חיים בו כיום. בבואם לכפר חיים הקימו הוריי משתלה של אבוקדו ומנגו באדמה. כיום מגדלים שתילים  בשקיות פלסטיק אך אז פלסטיק לא היה קיים.

עד שגדלו השתילים עסקו הוריי בהוראה: אימי לימדה בבית הספר במשמר השרון ואבי לימד בוטניקה בבית הספר בכפר. בשנת 1950 ירד שלג בכל חלקי הארץ וגם במישור החוף. השלג כיסה את כל האזור ומשתלת האבוקדו והמנגו שהייתה באדמה קפאה למוות. הורי נאלצו למכור את המשק בכפר ולנדוד דרומה לחוות צריפים של משרד החקלאות בה נערכו ניסיונות  בעצי פרי שונים. אבי עבד שם כפועל אך אחרי שנה החליטו במשרד החקלאות להעבירו לחוה בעכו כדי לנהל אותה. עד היום, כשעננים כבדים מכסים את השמיים באמצע פברואר והטמפרטורות נמוכות אני חרדה לגורל המשתלה שלי…..

לאחר שלוש שנים "בגלות" חזרנו לכפר חיים כשהייתי בת שש. שוב התחילו הורי לגדל שתילים של עצי פרי סובטרופיים באדמה ואף עבדו בעבודות חוץ.  אנחנו הילדים עזרנו בעבודה במשתלה, עישבנו את ערוגות השתילים, העברנו צינורות השקיה והיינו שותפים בכל הנעשה במשתלה.

גם סבא עמוס (של איתמר) גדל בכפר חיים. במשק שלמשפחת אור הייתה רפת ופרדס. בכל יום נסע עמוס עם אחיו הגדול, ומאוחר יותר בעצמו, להביא ירק מן השדות כדי להאכיל את הפרות. באותם ימים כל הילדים עבדו במשק. אחרי שחזרנו מבית הספר, אכלנו ארוחת צהריים ומיד יצאנו לעבודה. אחר כך הכנו שעורים ואם נותרו שעות אור, יצאנו לשחק עם חברים. מחשב וטלוויזיה לא היו.

אהבנו לקרוא ספרים על ארצות אחרות ולשחק עם חיות המחמד שלנו. כשעמוס ואני בגרנו ונישאנו, למדנו ועבדנו במשתלה במקביל. גידלנו שתילי אבוקדו, מנגו, אנונה, שסק, פיג'ויה, פקאן, אפרסמון, ליצ'י, לונגן, מקדמיה וקרמבולה. העבודה הייתה רבה, מעניינת ומגוונת. גם ילדינו, עדית (אימא של איתמר), עינת ואהוד עבדו אתנו בשעות אחר הצהריים. עם השנים הלכה המשתלה וגדלה, סבא יצא לעבודות חוץ באגרקסקו, ואף נסענו לשליחות בניו-יורק ובלונדון, אך כשחזרנו לארץ חידשתי את המשתלה ואני מגדלת שתילי אבוקדו בהנאה רבה.

האם תמשך השושלת המפוארת של חקלאות עברית בארץ ישראל על ידי בני משפחתנו? לאיתמר פתרונים…