מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי – מירי אביטל וליה לנג

עליה, השתלבות  קיבוץ גלויות

שמי מירי נולדתי בעיר לודז' שבפולין. 1950 – דור שני לשואה.

עליה וקליטה בבית הספר היסודי

עלינו לארץ בשנת 1956. משפחה קטנה מאד: אימא שלי – ניצולת שואה, אחותי הגדולה דבורה, אף היא שרדה את השואה כתינוקת ואני. שמי בפולין היה מארישה – מרים, על שם סבתא שלי מצד אמא שנרצחה בשואה ובקיצור מירי.

הגענו לעיר תל אביב. הקליטה כילדה קטנה בשנים אלו לא הייתה קלה כלל. לא הייתי בגן ילדים מעולם, בארץ התחלתי ישר ללמוד בבית הספר. למדתי בבית הספר היסודי "ביאליק". אני זוכרת היטב את הקושי להיות ילדה קטנה, עולה חדשה, בת לניצולת שואה. מעמדם של ניצולי השואה בשנות ה – 50 לא זכה ליחס אוהד ולהבנה. להיפך, הייתה נימה של זלזול וחוסר כבוד. האנשים בארץ לא הבינו, ולא ידעו על מה שקרה ליהדות פולין בשואה. האשימו אותם שהם הלכו כצאן לטבח. כילדה קטנה התביישתי לספר שאימא שלי היא ניצולת שואה. לימים הבנתי שאימא שלי הייתה גיבורה.

לקח זמן להיות חלק מחברת הילדים – היה צריך להשתלט על השפה, ללמוד להתלבש כמו שנהוג היה להתלבש בארץ: מכנסיים קצרים עם גומי למטה ולא כמו בפולין – שמלה עם סרט בשיער, לרכוש חברות, ללמוד משחקים חדשים, להתמודד עם מצב כלכלי לא קל. זו בהחלט הייתה תקופה לא פשוטה. הכי בעולם רציתי להיות "צברית" (ילידת ישראל), להיות בדיוק כמו האחרים, לא להיות שונה. למזלי תקופת הקליטה לא הייתה מאד ארוכה. למדתי הייטב, נעשיתי תלמידה טובה מאד ולאט לאט השתלבתי בחברה.

בילדותי ניגנתי בפסנתר במשך כשבע שנים, ואחד מתחביביי היה אוסף של מפיות נייר. נהגנו להחליף מפיות עם חברות, ויש לי עד היום קופסא של מפיות ששמרתי מילדותי.

נעורים

כשהגעתי לכיתה ז' הצטרפתי לתנועת הנוער ה"הנוער העובד" בתל אביב ונהניתי מאד. הפכנו להיות חבורה מגובשת, כאשר הבילויים שלנו אז היו ב"קן" של התנועה. נהגנו לשחק משחקי חצר: כדור, קלאס, תופסת, חמור ארוך ועוד. נהגנו לשיר הרבה מאד שירים ישראליים, לרקוד שעות ריקודי-עם וריקודי מעגל. נהגנו לטייל, לרכב על אופניים. יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים במהלך החופשות וזה היה כיף גדול. אני זוכרת, בחום ובאהבה את התקופה הזאת. בתיכון למדתי בבית ספר עירוני א' בתל אביב. עד כתה יב' הייתי פעילה מאד בתנועה.

כשהייתי בכיתה י"א, פרצה מלחמת ששת הימים. אנחנו עסקנו בהדבקת החלונות בכיתות בסלוטייפ, כדי שלא יתנפצו לרסיסים אם תהיה הפצצה, ובצביעת פנסי המכוניות בצבע כחול כהה / שחור, כדי שמטוסי אויב לא יראו את האורות. הייתה האפלה.

שירות צבאי

שרתי במודיעין בסיני, כשעוד היה בידינו. השרות הצבאי שלי היה מרתק. כאמור, שרתי בסיני בבסיס סודי של חייל המודיעין בג'בל אום חושיבה. הבסיס היה על הר גבוהה מאד, שמימנו נשקף נוף פראי של הרים ומדבר, ויכולנו לראות גם את תעלת סואץ. היום המקום בידי מצרים. חלק מהתפקיד שלי נעשה תוך כדי טיסה וחלק מהקרקע.

משפחה

למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים ושם הכרתי את אבי, בעלי, סבא של ליה. אבי – יליד מרוקו, עלה עם משפחתו לארץ בשנת 1964. היה עתודאי ולמד רפואה באוניברסיטה העברית. עבד בבית חולים "הדסה" עד לפרישתו כפרופסור ברפואת ילדים וריאות. במלחמת יום כיפור היה רופא במעוז פורקן שבתעלה – המעוז היחיד שהצליח לחלץ את עצמו ללא נפגעים. בסוף המלחמה נפל אחיו בחרמון. בשנת 1998 נפל אחיין שלו – סרן יוסי לוי – סגן מפקד סיירת אגוז בהתקלות בלבנון.

הרי לכם קיבוץ גלויות.

אבי ואני גרנו יחד בהרצליה, בקיבוץ קריית ענבים ואח"כ במבשרת ציון. כשהילדים גדלו טסנו להשתלמות מטעם עבודתו של אבי לוויניפג שבקנדה ושם לימדתי בבי"ס תיכון יהודי. לאחר שנתיים חזרנו מקנדה הקרה, התגוררנו במבשרת ציון כ 25 שנה עד המעבר להרצליה לפני 7 שנים.

לאבי ולי נולדו שלושה ילדים: שגית, יניב וגילי – אימא של ליה. גילי נולדה בהדסה הר הצופים. גרנו אז בקיבוץ קריית ענבים. עבדתי רוב שנותיי בחינוך. בקיבוץ הייתי מחנכת של כיתה ד' עד ו' בבית ספר אלון. בשנים מאוחרות יותר עבדתי בתיכון. בתחילה, בבי"ס "ברנר" בגבעת ברנר, ולאחר מכן עבדתי בתיכון "הראל" במבשרת ציון. בעשר השנים האחרונות הייתי סגנית מנהל. הקשר עם ילדים ונוער הוא חלק מהותי ממי שאני היום.

כיום יש לאבי ולי שמונה נכדים מקסימים: טל הגדול שבינהם בן 20 ומשרת בצה"ל, כיום בקורס קצינים. הנכד הקטן ביותר שלי בן ארבע ושמו ינאי. אח של ליה. ביניהם יש את מעין, שחר, בן, אדם, נעמי וליה כמובן.

אנחנו גרים בהרצליה אחרי 25 שנה של מגורים במבשרת ציון.

הזוית האישית

ליה לנג: העבודה עם סבתא הייתה אחד הדברים הכי טובים שאני וסבתא עשינו יחד היה ממש כיף ולמדתי על המשפחה דברים שלא ידעתי שהיו מעניינים ומרגשים.

סבתא מירי: הייתה לי חוויה נפלאה בעבודה משמעותית עם ליה. זו הייתה הזדמנות לספר , לענות על שאלות וליצור חוויה משותפת – רק ליה ואני. במהלך כל הפעילות היינו יחד. נהגנו להתחיל את הבוקר עם שוקו חם וטוסט וחיבוק ענק.