מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעירק לעיר בית שאן

סבתי ואני
סבתי בצעירותה
סיפורה של סבתי

שמי זיוה חתן, נולדתי בעירק, וחיינו בעיראק בערים סלמניה וחלבג'ה.

בסלמניה גרנו כל המשפחה ביחד, לנו היה בית קרקע עם חצר גדולה, ובית גדול. בקומה השנייה מעלינו גרו אח של סבתא שלי, ואח של אבא שלי. היינו בעלי מעמד נחשב ומכובד. אנשים מעמד גבוה, למשל, שייחים ידועים הגיעו לביתנו והיו יושבים ורוכשים אלינו כבוד. פעם אפילו רצו לתת לאבי שוחד, על מנת שישרת בצבא, אך הוא סירב בכל תוקף, כיוון שהרי זה לא צבא עמו. אימי הייתה רוקמת וסורגת גרביים ובגדים, זה היה תחביב בשבילה בשעות הפנאי.

סבתי הייתה בחורה יפת תואר והתאהב בה בחור לא יהודי, ורצה אותה בכל ליבו. הוא חיפש אחריה כל הזמן.  יום אחד הוא הגיע אל ביתנו ושאל היכן היא, אמרנו שהיא לא נמצאת. אך הוא  חזר מספר פעמים כדי לחפש אותה ולשאול עליה. הוא אמר שילך למצוא אותה, אך אמרנו לו שהיא ברחה לאיראן. כששאל מה הכתובת אמרנו שאנחנו לא יודעים. כל זאת עשינו מחשש להתבוללות. וכאשר הבין את מקומו הוא החליט לוותר.

לאחר מספר שנים לסבתי היה חבר ושמו יוסף. הוא יצא למלחמה לפני שהם היו אמורים להינשא זה לזו. היות ומלחמת העולם השנייה הייתה קשה, יוסף הכין את סבתי למקרה שבו לא ישוב מהמלחמה. סבתי לא רצתה להקשיב לו, אך בכל זאת הוא התעקש ואמר לה: "תבטיחי לי שאם לא אשוב מהמלחמה תינשאי לאחי". ואכן כך קרה, יוסף לא שב מהמלחמה. וסבתי נישאה לאחיו כפי שהבטיחה לו, ולהם נולדו שני ילדים.

לאבא שלי היה עסק  בחלבג'ה. הוא החליט לסגור אותו, ובמקומן פתח חנות בגדים. דודתי הייתה התופרת של החנות, מי שהיה צריך עזרה היא זו שהייתה מגישה לו אותה.

אבי היה נוסע פעם בשבוע לאיראן, או לבגדד או לטורקיה, על מנת לייבא סחורה אל החנות. לסבתי הייתה משרתת ערביה שעזרה לה. היינו בעלי ממון רב ולמרות כל הטוב הזה החלטנו לעלות לארץ ישראל. "ארץ זבת חלב ודבש."

לפני העלייה לא יכולנו להעלות את הרכוש שלנו ובעיקר את הזהב שהיה יקר מאוד. אבי חפר בור והחביא בעיראק  את הפחונים של  הזהב. הוא חשב שפעם נחזור לעיראק לביקור, אז נוכל לקחת את הזהב.

לכל אחד היה באוהול- שזוהי מזוודה ממתכת. והרשו לנו להביא רק בגדים. בדקו אותנו אחד אחד בשדה התעופה, כיאסור להעלות לארץ כלום מלבד בגדים.

בשנת 1951 עלינו לארץ ישראל, אני אבי אימי סבתי ודודתי ושאר המשפחה. כשהגענו לשער העלייה, פנו אל אבי מהסוכנות ושאלו היכן ירצה להתגורר, נתנו לו רשימה של ערים בארץ ישראל והוא בחר בעיר בית שאן. התגוררנו בבית שאן במעברה, בתוך אוהל במשך כשש שנים.בהגיענו אל המעברות התנאים לא היו קלים כלל וכלל. לכל משפחה היה אוהל משלה, ותנאי המחייה במעברות היו קשים ולא פשוטים כלל. היה לנו פתיליות, ופרימוס (מתקן בישול וחימום) שמטרתם הייתה לחמם את המים כדי שישמשו למקלחת. לא כמו היום שיש דוד שדולק ומחמם את המים.

כאשר רצינו לבשל אוכל היינו מבשלים אותו על פתיליה. במעברות היה גם כיור מנירוסטה בחוץ, ששם אנשים היו שוטפים כלים.

בימי הגשם האוהל היה עף לנו, ושרר קור עז. ובימי קיץ היה חם מאוד, וכמובן שלא הייתה אפשרות לחימום, או לקירור בהתאם לעונות השנה. אבל מה שהשאיר אותנו חזקים ,הוא הרצון העז לחיות בארץ המובטחת, בארץ ישראל הלא היא מתת אל.

על מנת שיהיו לנו מים ראויים לשתייה היינו קונים בלוק או חצי בלוק של קרח. היינו מניחים את הבלוק במעין כלי, ובו היינו מחוררים חור למצב בו הקרח יימס הוא ייזל אל תוך כלי המונח מתחת, וככה יהיו לנו מים לשתייה.

לאחר החיים הקשיים במעברות אבי קנה בית ערבי ב-600 לירות מהתימנים. בזמנו הייתה מלחמה בארץ ישראל. וחלק מהערבים התורכים ששלטו כאן ברחו, וחלקם נשארו. אותם ערבים שברחו, בתיהם נשארו ריקים ואותם קנו התימנים.  כאשר הם לא נזקקו להם עוד, הם מכרו אותם לעולים החדשים, כפי שמכרו לאבי. בהחלט היה הבדל משמעותי מהמעברה בה באוהל מבד, לעומת בית אשר עשוי מקורות גג, ולבנים.

בבית היו שני חדרים, אומנם לא המון ביחס לכמות האנשים, אך ידענו לומר תודה גם על זה, העיקר שאנו חיים בארץ ישראל. היתה גם חצר, שירותים שהיו בחוץ, וגם מטבח קטן מחוץ לבית. לאחר שהתגוררנו בבית הערבי, שאבי קנה הדברים התפתחו שוב, והוקמו שכונות על ידי חברת "עמיגור". קנינו דירת שיכון שגם היא היתה בבית שאן, אותה עיר שהגענו אליה בתחילת הדרך, בעלייה לארץ ישראל.

למדתי רק עד כיתה ד', כיוון שהחיים היו קשים, ומכורח הנסיבות נאלצתי לעזור להורי, מכיוון  שאנחנו שבעה ילדים. יחד עם זאת גם קיים הקושי של הסתגלות אל תרבות חדשה, שנוצרה מכורח הנסיבות. כיוון שהגיעו אנשים רבים, עם תרבויות שונות ושפות שונות שלא הסכימו זה עם זו.

אני התחלתי לעבוד בגיל 15 בגן ירק "בחוות דושן", בעבודתי שם היינו ממיינים את הירקות לקופסאות. למשל, ממיניים עגבניות, חצילים וכדומה, ושולחים את הירקות הללו אל מדינות בחו"ל.

עבדתי שם כארבע שנים. העבודה הייתה בהחלט עבודה מפרכת. התנאים היו קשים. היינו עובדים כל החורף עד תחילת חודש מאי, לקראת תחילתו של הקיץ.

חווינו קושי הרב, אם זה בחיי המעברות, התנאים הקשים, ואם זה הדיור, וההסתגלות אל תרבות ושפה חדשים. למרות כל זאת, כל הדברים שפירטתי והצגתי כאן, אני שמחה שהגעתי עד הלום, גידלתי כאן ילדים, התחתנתי כאן, והגשמתי את חלומי וחלום משפחתי, לחיות כאן בארץ ישראל הקדושה. ארץ האבות, הארץ המובחרת, ארץ זבת חלב ודבש, ולה שמות רבים. מרוב חשיבותה בעולם ובכלל לכל יהודי באשר הוא יהודי.

הזווית האישית

רוני: נהניתי לשמוע את הסיפור של סבתי, לשמוע עליה דברים שלא ידעתי ולהעמיק את הקשר בינינו. אני רוצה לאחל לסבתי היקרה, שתהייה בריאה ומאושרת תמיד כי זה הכי חשוב שיש אני ואוהבת אותך מאוד.

זיוה: נהניתי לחלוק עם נכדתי, את הסיפור. חשוב לי  שתדע שהדברים שחווינו, לא היו פשוטים בארץ בתחילה. שתבין את חשיבות קיומנו של אדמת ארץ ישראל. אני רוצה לאחל לנכדתי בריאות איתנה וחיים מאושרים. הצלחה בלימודים, ובכל המישורים, אני אוהבת אותך מאוד.

מילון

באוהול
מזוודה מברזל.

ציטוטים

”מה שהשאיר אותנו חזקים הוא הרצון העז לחיות בארץ המובטחת“

הקשר הרב דורי