מאגר סיפורי מורשת

ילדותי בעיראק

כאשר הייתי בעיראק היה לנו לא טוב, היינו 10 אחים. חיינו בפחד, בעוני, בלי מקרר וגז. היינו מחביאים בעליית הגג נשק, כדי שאם הערבים יבואו לתקוף אותנו יהיה לנו איך להתגונן. אבל אם היו מגלים שיש לנו נשק, היו לוקחים אותנו לכלא בעיראק. אני לא הייתי בבית הספר, ולא יצאנו מהבית. אבא שלי היה מתחפש  לערבי, ואימי הייתה לובשת קוייבק כדי לעבוד בשוק, עם הערבים. ובעיראק לא היה מקלחות, והיינו הולכים למקלחות של הערבים, ואוספים שם אוכל. ובשביל אור היינו צריכים להדליק פנסים, גם תחבורה לא הייתה והיינו נוסעים בעגלה עם סוס, העגלה הייתה מיועדת ליהודים בלבד! אבל אני לא הייתי נוסעת, רק אחיי.

העלייה

10 שנים לאחר שנולדתי, עלינו לארץ באווירון. השארנו הכל מאחורינו, לא הבאנו איתנו כלום. כך זה קרה: איש אחד דפק בדלת ביתנו, באמצע הלילה והודיע לנו שיש עלייה לארץ ישראל.  באמצע הטיסה עשו לנו עצירה ביוון, לבדוק אם הבאנו איתנו משהו. לאחר העצירה ביוון הגענו לישראל ואחיי הגיעו אחרינו בסתר מפרס.

בישראל

כאשר הגענו לישראל ריססו אותנו, והרבה אנשים חלו בכל מיני מחלות. לאחר מכן העבירו אותנו לעיר ליד נתניה, עם אימי איתי ואחיי. אמי חשבה שהוציאו את אחינו להורג, נהייתה חולה. ולבסוף פגשנו את האחים שלנו במושב. בהתחלה היה על הפנים, אבל לאחר קצת זמן התחלנו לעבוד בחקלאות, ואני למדתי בבית הספר. לא היה חשמל, מים, ותחבורה. אני לא התגייסתי לצבא, כי אני הייתי זאת שפרנסה את המשפחה. אבי עבד בתור ירקן בפרדס כץ. התחלתי לעבוד בגיל 16 בבית חרושת בפרדס כץ.

לאחר שהתחתנתי בגיל 21, עבדתי עם שפיק בתור סייעת, בגן ילדים, שברמת אביב, כ-10 שנים. את הילדה הראשונה הבאנו בשנת 61, ושמה היה מרים ואז הילדה השנייה בשנת 64 והילד השלישי בשנת 74 ושמו איציק.

יש לי 10 נכדים. בשנת 2004 עברנו לאשדוד כשילדי היו נשואים.

לפני שנתיים בתי לקחה אותי למוזיאון באור יהודה לעולי בבל.

מלחמות

במלחמת יום כיפור בעלי יצא לקרב ונפצע.  היה 40 יום בתעלת סואץ במצרים. מלחמת יום כיפור הייתה עבורי מלחמה קשה, גם פיזית וגם מנטלית, זה היה קשה מנטלית בגלל הפחד שיקרה משהו רע. עברנו גם  את מלחמת המפרץ הראשונה והשנייה. היינו אוטמים את החלונות בניילון ושמים מסכות אב"ך. במלחמת עופרת יצוקה היו אזעקות, והיינו נכנסים לממ"ד ודואגים לחיילים, שישארו בחיים ולא יפצעו. המלחמה האחרונה שהייתה לפני 3 וחצי שנים – צוק איתן.

שבת וחגים

ביום שבת חמתי היתה מכינה את שולחן השבת ועורכת אותו לקידוש והיינו אוכלים כולם ביחד ומברכים על הקידוש.

ובעיראק אחיי היו בתנועה והיו שרים ורוקדים הורה מבלי שישמעו הערבים, כדי שלא ידעו שאנחנו שם  ויהרגו אותנו. היינו מטיילים והיינו דתיים. ולשבת היה ערך מיוחד יותר, היינו רואים סרט בערב שבת והיה כיף.

בעיראק היו כולם עולים לעליית הגג ושמים מיטות עם טול והיה חם כי לא היה מזגנים וכל מוצאי שבת היינו הולכים על שפת הים והיה שם מים מתוקים ולא היו מציקים לנו שם.

בסוכות, היינו בונים סוכה בחצר והיינו שמים סדינים לבנים מרקמה מיוחדת, ולא היו מגלים אותנו. ובפסח היינו כולם נכנסים לבית אחד עם השכנים, היינו סוגרים את הדלת כדי שלא יגלו אותנו בעיראק.

גלגולו של חפץ  

החפץ שלי זה מפת רקמה, עבודת יד מיוחדת. אנו פורסים את זה בחגים וזה נשמר אצלנו מדור לדור. זה נשאר לי מזכרת מחמתי. בצבע לבן וכחול. המפה יקרת ערך בשבילי, לא מבחינת הכסף אלא יקר לי בלב.

הזוית האישית

כל מפגש היה אירוע חוויתי ביותר בו השכלנו ולמדנו דברים חדשים והכי חשוב תיעדנו את העבר לנצח. תודה למורה כרמית על היחס האישי ועל כך שעזרה לנו להתמקד בנושאים החשובים ולהגיע לתוצר הסופי שהוא תיעוד הסיפור. היתה אווירה נעימה ומשפחתית בכל שבוע. אני, שירה נהנתי מאוד. תודה על ההזדמנות.