מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מעושר במצרים לאושר בישראל

סבתא אתי והנכדה שחר
סבתא אתי בצעירותה
הקצין המצרי קנה את כל הקריסטלים שלנו במחיר מצחיק,כשירד במדרגות נפל והכל נשבר. צחקנו מאחורי הדלת

נולדתי בקהיר בשנת 1945. אינני יודעת את תאריך הלידה המדויק מאחר ואמי ילדה אותי בבית ולא נערך רישום מסודר על לידתי. הוריי, מרים ויהודה מזרחי,היו מאוד עשירים. גרתי עם אחיי והורי ומשרתים רבים בבית עגול עם מרפסת שהקיפה את הבית. למדתי בבית ספר פרטי צרפתי,מאחר וזו שפת האם שלי ששמו: "ליסה פרנסה" בצרפתית. אבא שלי, יהודה מזרחי, היה בעל בית חרושת לצעצועי פלסטיק.

כשהשלטונות במצרים החלו להציק ליהודים במצרים, עצרו את אבא שלי ודרשו שיוותר על כל רכושו. אבא שלי ברח לארץ ישראל יחד עם אחותי הגדולה. בזמן מלחמת סיני, בחדשות הערבים במצרים פרסמו ברדיו שהם כיסחו את היהודים, פגעו בהם ושהם ניצחו את היהודים. כאשר היינו מתפלחים במרפסת עם אור סגור,היינו מציצים, והיינו רואים שהם מעבירים את הגופות (של הערבים), את הפצועים, קטועי היד, רגל, טנקים שרופים והיו ממש הרבה פצועים. אז נכנסנו פנימה וצעקנו כיפאק לישראל, כי ישראל ניצחה. אמי החליטה שעוזבים את מצרים.

כך, בשנת 1956, בהיותי בת 11, מכרנו את הדירה וארזנו את חפצינו. בגדים בלבד. אמי החליטה שמוכרים את חפצינו, כי לא נוכל להביא אותם לישראל. אז היא מכרה את כל הקריסטלים שהיו בבית ובא קצין ערבי, הוא קנה את כל הקריסטלים במחיר מאוד מצחיק, מאוד זול. הוא לקח את כל הכוסות, קערות, קנקנים, צלחות וכולם מקריסטלים! כשיצא מהבית המעלית התקלקלה והתחיל לרדת ברגל עם כל השלל. אמי אמרה בשקט: הלוואי שתשבור רגל ובאותו הרגע הוא מעד ונפל עם כל הקריסטלים, כמובן שהם נשברו. צחקנו מאחורי הדלת. היות ואי אפשר היה להוציא כסף או רכוש ממצרים, אמי עשתה מהכסף מטבעות זהב. היא אמרה לי: עכשיו תלמדי לסרוג. היא ישבה ולימדה אותי. בזמן שסרגנו, היא לקחה מטבע זהב וגלגלה עליו את הצמר. לאחר מכן, היא אמרה לי חד וברור: את לא עוזבת את הסריגה בכל מצב! כי שנצא ממצרים אסור לך לעזוב את זה!. מטבע אחד היא שמה בשרוכי הנעל של אח שלי עם נייר דבק והדביקה אותו בין לשון הנעל לשרוכים.

עלינו בטיסה לאיטליה ובשדה התעופה הפשיטו אותנו כדי לבדוק שאין לנו חפצים. הכניסו לסריגה שלי שיפוד גדול על מנת שיבדקו שאין שום דבר בצמר והם לא גילו את המטבע. בנעל של אח שלי הם כן גילו את המטבע ולקחו את המטבע ושאלו את אמא שלי:"מה זה?". היא ענתה להם שזה מטבע למזל ובמזל גדול מאוד ואירוני, לא עצרו אותה. משדה התעופה שטנו על ספינה לארץ ישראל. כשירדנו מהספינה קיבלו אותנו אנשי הסוכנות היהודית ושלחו אותנו למעברות עם מיטות קש. קיבלנו קרטון של מצרכי מזון והסיעו אותנו לקריית בנימין לצריף קטן מפח עם שרותים מחוצה לו. הייתי מאוד מבולבלת כי הרי עברתי מארמון להתגורר בבית פח. לא הבנתי איך אפשר לחיות בלי חשמל, עם שירותים בחוץ ולחמם אוכל על פרימוס.

החוויה הכי זכורה לי הנה שאבא שלי מצא תרנגולת בלדי, עם כל מיני צבעים מרהיבים. אותה תרנגולת התרגלה להטיל את הביצה שלה רק במיטה של אבא שלי ולא במקום אחר. אהבתי אותה מאוד והייתי מלטפת אותה ומאכילה אותה. היא הייתה ממש כמו חיית מחמד. אני לא ידעתי איזה עתיד מצפה לי. ביום הראשון שלי בבית ספר הגעתי עם שמלה יפה וצחקו עלי. לא הבנתי בכלל מה הם אמרו,כי לא ידעתי את השפה. רק אחרי כמה ימים בבית ספר הבנתי שלבוא עם שמלה לבית הספר זה לא הדבר הכי מקובל שיש. כאשר התלבשתי כמו שאר הילדים, כאשר הבנתי את השפה, ואת הקשר ביחד והיחס אחד לשני רק אז התחלתי להרגיש ישראלית ובלי לפחד להגיד שאני ישראלית. הרגשתי גאה בעצמי וגאה להיות בארץ ישראל

תמונה 1

החיבור והשייכות למדינת ישראל

החיבור והשייכות שלי למדינת ישראל הייתה תהליך משמעותי בצעירותי. מאחר ועליתי לארץ בגיל בוגר יחסית והשארתי מאחור את נוף ילדותי, החיבור למדינה לא היה ברור מאליו. עליתי ארצה לפני 62 שנה (בשנת 1956) מבלי לדעת דבר על מדינת ישראל, פרט להיותה מדינת היהודים. הוריי לא הסכימו שאתגייס לצבא משתי סיבות עיקריות: האחת, משפחתי הייתה במצב כלכלי קשה והיה עלי לצאת לעבוד ולתמוך במשפחתי, והשנייה, פערים תרבותיים והתפיסה של אישה בתא המשפחתי.

בגיל 18 הכרתי בשידוך את בעלי, עובדיה מעוז ז"ל. עובדיה נולד בארץ ישראל בשנת 1938 ושירת בחיל האוויר כקצין בשירות קבע, לימים סא"ל שכיהן בסדרה של תפקידים חשובים. נולדו לנו ארבעה ילדים וגרנו בבסיסי חיל האוויר בשיכון משפחות. במלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה הרגשתי כיצד לבי יוצא מדאגה לחיילנו ולטייסינו, וחשתי את כאב המשפחות שאבדו את יקיריהן. או אז הבנתי, כי אני קשורה במדינה ובהווייתה, וכואבת את כאבה ושמחה בהצלחותיה. כך תחושת השייכות הלכה והתעצמה ככל שמדינת ישראל התקדמה בשנותיה וככל שמדינת ישראל חוותה קשיים, מלחמות, אתגרים, וכן – גם הצלחות. הצבא מאז ומעולם היה המסגרת החשובה במשפחתנו כמסגרת מכילה, מחנכת, מסגרת שמעצימה את האדם אך גם את הקשר שלו למולדתו. בעלי ז"ל קיבל אף הצעות לרילוקיישן למקומות מופלאים ואנחנו סירבנו, מתוך ידיעה שמדינת ישראל היא הבית וכאן אנו רוצים לגדל את ילדינו, בערכים של אהבה למורשת. כאן נולדו ילדיי וכאן נולדו 14 נכדיי ונכדותיי וחלקם כבר משרתים בצבא בתפקידים מובחרים,שזו ההוכחה לכך שבנינו את ביתנו במדינתנו וחינכנו את ילדינו בערכים ובאהבת המולדת.

אסתר מעוז פברואר 2018

הזוית האישית

סבתא אתי: היה לי ממש כיף ומרגש לעלות זיכרונות ולהעבירם לנכדתי. זמן איכות יקר.

שחר: היה לי מאוד כיף להיות עם סבתא שלי, מכיוון שלהיות עם סבתא אי אפשר כל יום! הסיפור עזר לי להכיר את סבתא שלי יותר ולגלות דברים מרתקים.

מילון

קריסטל
זכוכית יקרה וצלולה מאוד; בדולח

ציטוטים

”והיו ממש הרבה פצועים. אז נכנסנו פנימה ושמחנו כי ישראל ניצחה וכולם צעקו כיפאק לישראל!“

הקשר הרב דורי