מאגר סיפורי מורשת

כעבור כשבוע, אבי (סבא בני) נסע לחיפה לחפש עבודה ומוצא ממחנה העולים חסר התנאים הבסיסיים למחיה. ובטווח של שבוע-שבועיים הוא ארגן לנו מגורים מאולתרים בחורבות שהערבים השאירו אחריהם אחרי מלחמת השחרור (בשכונת סטנטון) בחיפה. כמובן שהוא גם מצא לעצמו מקום עבודה. אבי מצא עבודה בטוחה והוכיח את יכולתו בעזרת שתי ידיו וניסיון ההישרדות שצבר בששת שנות מלחמת העולם השנייה שעזר לו מאוד.

מיד עזבנו את מחנה העולים ועברנו לשם (הורי ואני) לסטנטון שבחיפה.  המגורים שלנו בסטנטון כללו חדר מגורים אחד על גג של בית אחר. תוך כדי מגורים שם, אבי ארגן לנו שירותים ומקלחת משותפים עם משפחה אחרת וכנ"ל גם מטבחון (הכל באלתורים). גרנו במשותף עם המשפחה הנוספת (זוג ללא ילדים וללא הורים) ושהפכו לחברים של הוריי עד סוף ימיהם. שם התחילו החיים בארץ ישראל שהייתה צעירה, ענייה ובחוסר כל גם של המדינה וגם של המשפחה.

למזלינו התגוררנו ליד הנתיב/הרחוב שבו עבר המצעד הצבאי בשנת 1950. דבר שאפשר לנו לשבת על המרפסת המאולתרת שלנו שאבי התקין לה מעקה, ולהשקיף על ההכנות, ובסוף גם להשקיף בגאווה על צבאנו הנערץ. היינו הכי גאים והכי מאושרים בעולם להשתייך למדינת ישראל הצעירה וכל זה אחרי הצרות הגדולות והטראומה שהתחוללה בעבר הקרוב באירופה. לנו, כמשפחה הטראומה, הזו גרמה לאובדן של כל המשפחה של אבי, הורים סבים וסבתות, דודים וכו' , פרט לאחיו שברח איתו יחד.

שנת 1951, זכורה כשנה עם שלג ברחבי הארץ, אפילו במקומות הנמוכים ושם בחיפה, חוויתי את השלג הראשון המהותי בארץ ובכלל. בצעירותי כעולה אחת ה"טראומות" הקטנות, הזכורות לי מאותם ימים היא, שיום אחד החליטו הוריי לקחת אותי לגן חובה (באמצע השנה ולא בתחילתה) לאחר שהתברר שבארץ יש חוק חינוך חובה, זאת אומרת שהייתי צריך להשתלב עם "ילדודס" ישראלים והרגשתי מאוד לא שייך. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי צריך להיות בסביבה זרה ללא ההורים מחוץ לבית וכשמתחילים סיפור כזה בגיל 5 זה מסובך ולא ברור. כמובן שסירבתי להיכנס לגן ואמי נאלצה להישאר איתי כמה ימים טובים ושיהיה ברור שכיף לא היה לי שם. שם הבנתי עד כמה אני "עולה חדש".

כשנה לאחר מכן עברנו לגור בחדרה. שם בחדרה התחלתי את לימודי בבי"ס בכיתה א'. רק שם הרגשתי "כאילו" שאני מתחיל להיות שייך מאחר שרוב הילדים היו חדשים, זו היתה סביבה גם של עולים חדשים וגם ותיקים מאד. התהליך של ההיקלטות התחיל בבית הספר עם החברים ואחר הצהריים בשכונה הקטנה תוך כדי משחק עם חברים. אימי הייתה גם היא עולה חדשה ולא ידעה כי רק הבנות נוהגות ללכת במכנסיים קצרים עם גומי והלבישה אותי כמוהן. המכנסיים האלה היוו את המפגש הראשון עם החברים בשכונה, שבעצם צחקו עליי, שאני לבוש כמו בת. זה נצרב אצלי קצת קשה, אבל הוביל לתוצאה של תחילת קבלתי לחבורה, כמובן אחרי הוצאת הגומי מהמכנסיים וקיפולם של המכנסיים קצרים עד שורשי הרגליים כאשר הכיסים בולטים החוצה, כמו ה"איקס פלמחניקים" של אותה התקופה.

תוך כדי שלבי ההיקלטות התחברנו לשכנים שהיו חקלאים ועובדי אדמה של "פעם", חשוב לציין שזו הייתה תקופת הצנע (אוכל ומצרכי יסוד חולקו בתמורה לתלושים בצורה מדודה), אך לנו לא היה חסר דבר, כי בחצר היו לנו את כל עצי הפרי שהיה אפשר רק לדמיין ומנגד למדנו מהשכנים איך לגדל תרנגולות, ברווזים וברבורים ואווזים וכך בעצם לא היה חסר דבר, אפילו ביצים היו בשפע.לשכנים החקלאים היה גם סוס עם עגלה ששימש אותם להעברת הסחורות מהמשק לשווקים, ואותנו שימש לטיולים, ים ולאטרקציות.

אחת האטרקציות זכורה לי עד היום היא, יצאנו לרכיבה על הסוס באחו גדול שהוא שדה חיטה שהיה בקרבת מקום, החבר שלי (בנו של בעל הסוס) ואני הושבנו על הסוס ה"ענק" בפחד, ללא אוכף וללא רתמות, ויצאנו לטיול קצר באחו. לאחר מספר דקות של הליכה שלווה, הסוס לפתע נהם נהימה נוראית והזדקף על שתי רגליו האחוריות ולפני שיצא לדהירה מטורפת, אני עפתי באוויר ונחתתי מאחורי הסוס ולמרגלות רגליו הענקיות, אל הקרקע (למזלי ללא פגע). לבסוף הסתבר שהסוס יצא לדהירה לאחר שהריח סוסה שהייתה בקצה השני של האחו.

סיפור אחר מאותה התקופה היה שלאחר ביקור של דודתי מארה"ב הרחוקה וכמובן עם מתנות קטנות שהביאה, התרחשה בלילה שלאחר עזיבתה פריצה לביתנו. מסתנן ערבי מעבר הירדן, שבאותם הימים נקרא "פאדיון", פרץ הביתה דרך אחד החלונות. למזלנו מטרת הפריצה הייתה רק לשם גניבה ולא לפגיעה בנפש. כמובן שהבהלה והצעקות באותו הלילה הגיעו עד השמיים ומיד הוזמנה המשטרה וצבא. מאז אותו לילה ביתנו הפך להיות מבצר נעול בלילות, וחיינו בפחד לא קטן.

היומיום העכשווי (גן- כיתה ד') היה לימודים ומשחקים בשכונה (6-7 חברים קרובים), המשחקים של אז היו משחקי כדור, ומשחקים כמו מחבואים, שוטרים וגנבים, קלאס, ניסיונות רכיבה על אופניים גדולים וכדומה. זכור לי שכאשר אבי היה חוזר הביתה לאחר עבודתו עם אופניו, הייתי מקבל את פניו, והאמת היא שקבלת הפנים הייתה מכוונת בכדי לקבל את האופניים לגלישה במורד השכונה.

ההרגשה הטובה ביותר בהשתייכות ובהרגשה כשייך ולא כעולה חדש, התחילה בכיתה ה', כשעברתי לבית חינוך ארלוזורוב שבחדרה וזאת עקב מעבר מגורים לאזור אחר בחדרה. בתקופה זו התחלנו ללכת לתנועת נוער, התחילה פעילות יותר אינטנסיבית של משחקי כדור (מחניים, כדורעף, כדורגל, כדורסל וכו') ומתוך השילוב הזה במשחקי ספורט ובתנועת הנוער התחלתי להרגיש שייך מתוך זה שתמיד הייתי בין המובילים ובנבחרות של משחקי הספורט. בנוסף למשחקים המוזכרים לעייל הייתה פעילות רבה המדמה צבא ופלמ"ח, כמו א"ש לילה, קומזיצים, מסעות וטיולים, דבר שכביכול שחזר פעילויות של הצבא והפלמח.

בצד החברתי, היה הדבר המרכזי בית הספר וזה שהייתי מעורה בחברה, וכשהתחילו גיוסים לתנועות הנוער, רוב הכיתה הלכנו לנוער העובד וזה הפך להיות לחברה מאוד מגובשת שהשליכה על הפעילות לא רק בתנועה עצמה. בבית ספר הייתה אווירה מאוד חופשית בין המורים לתלמידים ובכיתות היותר גבוהות (ו'-ח') היינו עושים משחקי ספורט ותחרויות אפילו בין התלמידים למורים, למשל שיחקנו מחניים נגד נבחרת המורים, חשוב להדגיש שבניגוד להיום רוב המורים היו גברים בתקופתי. בהפסקה הגדולה שהייתה בשתיים עשרה, היינו מותחים רשת, המגרש היה מגרש חול, והיינו משחקים מחניים או כדורעף, נגד המורים או כיתות מול כיתות. אלה היו ההוכחות שנקלטתי כ"צבר" והמושג "עולה חדש" נשאר אי שם מאחור. "צבר" של אותם הזמנים

סוף דבר

סבא מאיר עלה לארץ כילד קטן מאירופה העשנה והכתושה (מלחמת העולם השניה) לאחר שהוריו נותקו מביתם ומכל מה שהיה להם, נשארו ללא כל וללא קשר לשום מקום. הם עלו למדינה שזה עתה כמה וסיימה להילחם על עצמאותה (שנת 1949). שניהם גם המדינה וגם סבא מאיר ומשפחתו התחילו מאפס. ולמרות כל הסיכויים הצליחו להקים משפחה גאה יפה וארץ ישראלית. והתקווה הגדולה היא ילדיהם ונכדיהם, שימשיכו לבנות את כל הטוב ולשפר את הקיים.

הפֶדַאיון הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים.

תשע"ו