מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש קוטב, נולדתי וגדלתי בעיר נתניה שבאזור השרון, עיר חוף ים והמון שמש וחול.

אחרי הצבא התחלתי ללמוד במסלול הנדסאי נוף במכללת רופין, שם הכרתי את בעלי עמיר. עמיר נפטר לפני שנולדת ולצערי לא הכרת אותו. זאת הייתה אהבה חזקה מאד, בין ביני לבינו. אבל ברגע שסיימנו את הלימודים סבא רצה לחזור למושב ולעבוד עם אבא שלו (סבא רבא שלי) יענקלה, הוא היא איש אדמה וחקלאי בנשמתו. אני לא ממש התלהבתי מהרצון לבנות את ביתנו ומשפחתנו במושב, לא הכרתי  את האזור ובטח לא ידעתי  איך זה לגור במושב עובדים. הייתי מאד מפונקת, ואהבתי את העיר נתניה. לא יכולתי  לחשוב לעזוב את ההורים שלי ואת החיים בעיר. אבל, אהבה ניצחה ועברתי עם סבא עמיר למושב בשנת 1972, לאחר שהתחתנו בנתניה במקום מאד מפואר. זאת הייתה נקודת הפרדה של מהעיר. המעבר למושב לא היה לי פשוט בכלל. הרגשתי בודדה מאד, לא הכרתי אנשים בני גילי, ובכלל במושב לא היו הרבה בני גילי. כל אחד היה מכונס בביתו ובעיסוקיו.

זו היתה תחושה מאד לא נעימה, והגעגוע למשפחה ולחברים בעיר רק התעצם. סבא לא נענה לבקשותיי: "בוא נעבור לעיר נתניה". הוא קנה לי רכב כדי שאוכל לבקר את משפחתי בעיר, הוצאתי רישיון נהיגה די מהר, וכך כל פעם שעלה בי הגעגוע נסעתי לנתניה. ככה התגברנו על תחושת הלב והגעגוע.

מזווית עיניה של אלה

החברים מהמושב מספרים כי סבתא הביאה את העיר למושב. היא קנתה בגדים לה ולאימא שלי רק בחניות של העיר. בגדים שלא הכירו במושב. במושב כולם היו לבושים אותו דבר ולסבתא הדבר היה קשה, היא העדיפה לקנות לנו בעיר בגדים מיוחדים.

רק לאחר זמן רב, היא הסתגלה לסביבה ולחיים במושב. היום אם אני שואלת אותה, אם היא הייתה רוצה לעשות זאת אחרת ולחזור לנתניה, התשובה שלה מאד חד משמעית, שאינה מצטערת על הבחירה. ובטח שהיום אינה רואה את עצמה גרה בעיר. היא אפילו לא מבינה איך אפשר אחרת. היא מאד שמחה על כך שאימא שלי ואחיה גדלו בבית לחם ואנחנו נשארנו לידה, באותו מושב.

הזוית האישית

אלה: אני רוצה להגיד לסבתא שלי, שאני ממש התרגשתי לשמוע את הסיפור שלה. אני מאד שמחה שהיא הצליחה להתגבר על הפחדים והחששות שהיו לה, ונשארה לגור במושב. כי בזכות זה אני גם גדלה במושב. שאותו אני מאד אוהבת.

סבתא שוש: אני שמחה על ההזדמנות לספר לך את סיפור המעבר שלי, מהעיר נתניה למושב בית לחם הגלילית. ואותי מאד משמח לראות שאת, אלה, כבר דור רביעי במושב. זה מסב לי המון נחת. אני שמחה שאת גדלה ומתחנכת בסביבה זו. ולא בעיר.