מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי ורדה, נולדתי בוינה בירת אוסטריה בשם ורדה שטיין. עלינו לארץ בדצמבר בשנת 1934, כשהייתי בת שנה וחצי. אני בת יחידה להוריי- אהרון וברכה שטיין.

אחרי שעלינו לארץ גרנו בקיבוץ אצל קרובי משפחה, אבא חיפש עבודה, הוא מצא עבודה בבית מרקחת. ואז עברנו לגור בכפר סבא. אחר כמה שנים אבא הקים בית מרקחת בכפר סבא, ואז עברנו לגור קרוב לשם, ולאחר מכן עברנו ממש מעליו. אימא שלי באוסטריה עבדה כאחות רנטגן. אבל כשהיינו בארץ היא עזרה לאבא שלי בבית המרקחת, והם עבדו ביחד.

בתמונה רואים אותי כילדה, ואמא ואבא שלי עובדים בבית המרקחת

למדתי באוניברסיטה ביולוגיה בקטריולוגיה וביוכימיה. ועשיתי דוקטורט בכימיה פרמצוייטית.

אבא שלי נפטר כשהייתי בת 18 משבץ מוחי. אימא העסיקה רוקח/ת והמשיכה לנהל את בית המרקחת. אימא שלי ביקשה שאלמד רוקחות. וכך, אם הרוקח/ת היה חולה הייתי מחליפה אותו. אחרי כמה שנים, אימא שלי עברה לירושלים כדי לגור לידינו, כי בפועל היא נשארה לבד בכפר סבא, היא היתה ספורטיבית ופעילה. זה היה קצת אחרי שנולדה בתי הצעירה. כלומר, הייתי בערך בת 40.

ההרצאה הרשמית והמסכמת של הדוקטורט שלי (ובהתאם – הנוסחאות הכימיות על הלוח מאחור), ובעצם זו הענקת תואר הדוקטור שלי. איתי בתמונה, אחד השופטים של הדוקטורט שלי- פרופסור ליכטנשטיין

אימא שלי בנעוריה ניגנה קצת בפסנתר, אבל בוינה הם הירבו ללכת לקונצרטים. אני ביקשתי ללמוד לנגן על פסנתר, בגיל 8 התחלתי לנגן על פסנתר. היתה לנו שכנה צ'לנית, התאהבתי בקול של הצ'לו ורציתי ללמוד לנגן על צ'לו. בגיל 10 התחלתי ללמוד אצל השכנה לנגן על צ'לו. ניגנתי על צ'לו וגם על פסנתר במשך שנתיים. אחרי שנתיים, בגיל 12, השכנה אמרה שאני צריכה מורה יותר רציני והתחלתי ללמוד אצל יהויכין סטוצ'בסקי, שהיה צ'לן מפורסם וגר בתל אביב. פעם בשבוע נסעתי אליו באוטובוס מכפר סבא לתל אביב. תמיד ישבתי מאחורי הנהג, כי זה היה המקום היחיד שהיה בו מספיק מקום לצ'לו, אם המקום הזה כבר היה תפוס, הייתי מחכה לאוטובוס הבא. ההורים שלי שמחו שאני יודעת לנגן, זה היה להם חשוב שאני אלמד לנגן, והם קיוו ואפילו שאהיה צ'לנית מקצועית.

יוסי למד לנגן על צ'לו בקונסרבטיון של פתח תקווה. סבא היה הצ'לן היחיד בתזמורת וכשהיו לו קטעי סולו אז לא היה צ'לן שימלא את התפקיד התזמורתי של הצ'לו. אני כבר בנעוריי ניגנתי מוזיקה קאמרית בכפר סבא, הייתה ילדה קצת יותר גדולה ממני שניגנה על פסנתר, היה מישהו שגר בקיבוץ ליד שניגן על כינור, הוא היה קרוב של מנהל הקונסרבטוריון. אותו מנהל שאל אותו אם הוא מכיר צ'לן שיכול להצטרף לצורך קונצרט שהם הולכים לבצע. הכנר שאל אותי אם אני מוכנה לנסוע לפתח תקווה, להיות איתם בשתי חזרות ובקונצרט. הימים היו ימי סוף המנדט הבריטי, והיה מוטל עוצר בכבישי הארץ, אי אפשר היה לנסוע נסיעות בין עירוניות אחרי שש בערב. החזרות והקונצרט היו בערב, כמובן. אז המנצח של התזמורת שאל: "מי מוכן לארח צ'לנית אורחת שתשתתף איתנו בקונצרט?". יוסי, שתמיד אהב להתנדב, אמר שהוא מוכן לארח את הצ'לנית. הוא שאל בת כמה הצ'לנית, המנצח אמר שהוא לא יודע בדיוק, בערך בת 20 ומשהו. יוסי בעצמו היה בן 17, ולא ידע מה יעשה עם בחורה בת 20. ואז אני הגעתי, בת 14 וחצי, והייתי איתם בחזרות ובקונצרטים והתארחתי בבית שלהם. לימים, יוסי סיפר לי שהוא מיד התאהב בי. בגלל קרבת המלחמה, קיצרו ליוסי ולכל השכבה שלו את הלימודים של כיתה י"ב, וזמן קצר אחרי הקונצרט הוא התגייס להגנה ואחר כך לפלמ"ח ואנחנו התחלנו להתכתב. ואז הקשר לאט לאט התפתח ונהיינו בני זוג. אחרי שלוש שנים, כשגמרתי את התיכון, התחתנו.

בגיל 18 הפסקתי לנגן – כי התחתנתי ושנה לאחר מכן ילדתי. היה קשה לשלב את הנגינה עם הלימודים, העבודה והאימהות. מדי פעם ניגנו קצת בבית אבל לאט לאט זה דעך, ומכרנו את הצ'לו של יוסי. את הצ'לו שלי שמרנו. הצ'לו שלי היה מונח בחדר הארונות שלי.

בזכות בעלי, יוסי, בגיל 70 בערך חזרתי לנגן בצ'לו הישן שלי אחרי ששיפצנו אותו. במשך שנה בערך לקחתי שיעורים עם מורה מקצועית. חלק מהדברים זכרתי מהילדות, בעיקר את קריאת התווים, זה הלך לי בקלות. אחרי שנה עם המורה הפרטית, הצטרפתי לתזמורת וניגנתי שם עד לא מזמן ועזבתי בגלל הקורונה, הייתי שם צ'לנית שנייה. בשנים האחרונות הייתי בחופשות נגינה, היינו מתאמנים שלושה ימים ובסוף החופשה עושים קונצרט. זה היה כחלק מעמותה של נגני מוזיקה של כלי מיתר בעיקר ונפגשנו שלוש פעמים בשנה לכמה ימים –  בזכרון יעקב, בקיבוץ ליד ירושלים, כל פעם במקום אחר. לצערי העמותה התפרקה, האנשים הזדקנו והצעירים לא כל כך הצטרפו ובסופו של דבר החליטו לפרק את זה לפני בערך ארבע שנים.

בשנים האחרונות אני גם הייתי בחופשות נגינה בחו"ל אצל מישהו בצרפת על גבול שוויץ. כל פעם הוא הזמין אנשים מכל העולם, קיבלנו את התווים לפני שהגענו, ואז הגענו למקום המפגש וניגנו ביחד. בפעם הראשונה שהגעתי לשם היו שלושה אנשים שניגנו יחד ברביעיה והוא חיפש צ'לן, הוא הגיע אלי כי יש ארגון בינלאומי של מוזיקאים חובבים ואני הייתי רשומה שם. כל אחד שרשום מעריך את עצמו לפי דרגת הנגינה שלו. הוא שאל אותי, והלכתי בשמחה. נסעתי לשם ארבע פעמים, בכל פעם זה היה עם אנשים קצת אחרים מכל העולם, ועם חלקם שמרתי על קשר. הוא קצת הזדקן ונמאס לו לרוץ אחרי נגנים, אז הוא התחיל לקבל רק קבוצות שהן מתארגנות לבוא אליו, וכך בעצם הוא הפסיק לפנות אלי להצטרף.

פעם הופעתי עם נכדתי שיר בתוכנית ילדים "מסיבת גן" של ירון לונדון כסבתא ונכדה שניגנו יחד בפסנתר. בתוכנית הם עשו בנושא של הדור השלישי, סבים, סבתות, נכדים ונכדות. שיר בדיוק התחילה ללמוד לנגן על פסנתר וניגנו שם קטעים קטנים בארבע ידיים. לפני כמה שנים, מנהלת התרבות באחוזה בה אני גרה ביקשה שאופיע מול תושבי ותושבות האחוזה. בחרתי להופיע לכבוד ראש השנה. הופעתי יחד עם זהר, הנכד שלי, אני ניגנתי בצ'לו והוא ניגן בפסנתר. ניגנו שני קטעים- את היצירה ava maria של גונו ושל באך, ואת השיר "יש אי שם" שכתבו ענת גוב ויוני רכטר.

ורדה ונכדה זהר מנגנים את היצירה Ave Maria

ורדה ונכדה זהר מנגנים יחד – "יש אי שם" 

ועכשיו אני מנגנת מוזיקה קאמרית. גם עכשיו אני נפגשת פעם בשבוע עם רביעיה קאמרית, כולנו מנגנות בכלי מיתר ומנגנות ביחד מוזיקה קאמרית. אני אוהבת לנגן רביעיה של בורודין, החלטנו לנגן מתוכה את הנוקטורנו, שזה החלק השלישי של הרביעיה. יש שם לצ'לו תפקיד מאוד מרכזי עם כמה קטעי סולו מרכזיים. זו מנגינה עם מלא רגש ואני אוהבת לנגן אותה.

אני והחברות ברביעיה הקאמרית, אחרי קונצרט באחוזה. משמאל לימין: הכנרת הראשונה, לידיה גוטליב, הכנרת השניה, מרים (מימי) קפלן, ויולנית, אידה קושנר ואני

הזוית האישית

מאיה: בעברי עשיתי עבודת שורשים על סבא שלי וסיפור העלייה שלו לארץ. דרך תכנית הקשר רב דורי, קיבלתי הזדמנות נוספת להכיר לעומק את העבר המשפחתי. מיד כשהתבקשתי לכתוב סיפור משפחתי בחרתי שלא לעשות זאת בדרך הקלה ולמצוא את עבודת השורשים שלי, אלא להתקשר לסבתא ולהקשיב.

כל כך נהניתי מהשיחה איתה, שהתארכה והתארכה. אחרי כמה ימים אפילו התקשרתי שוב כדי לקבל מידע נוסף ולהיכנס לפרטים עמוקים יותר, ובאמת בשיחה הנוספת סבתא נפתחה יותר וסיפרה יותר. אחר כך, גם עירבתי את כל המשפחה במציאת תמונות והוספת מידע. הורי, אחיי, דודים, דודות ובני דודים מיד התגייסו למשימה והבקשה שלי הפכה לפרוייקט משפחתי. למרות שהכרתי את הסיפור מפה ומשם, נהניתי להפליג עם סבתא על גלי הנוסטלגיה והזכרונות. כמובן שגם גיליתי פרטים חדשים שלא ידעתי קודם.

במהלך כתיבת התיעוד, דודתי שאלה אותי למה בחרתי להתעמק דווקא בנושא הנגינה. סיפרתי שזו היתה בחירתה של סבתי, שאני ניסיתי למשוך לכיוונים אחרים אך היא רצתה להתמקד במוזיקה וכשדיברה על הנושא נשמע שזה מעומק ליבה ומאוד מעניין אותה והיא רוצה לשתף על זה. דודתי אמרה, שאם הייתי עושה את הפרוייקט לפני 20 שנה, לפני שחזרה לנגן, כנראה שהיתה מספרת על העבודה שלה שהיתה מאוד משמעותית בחייה. ולכן, בחרתי להכניס גם פסקה קצרה על העבודה שלה.

אני מודה לך, סבתא ורדה, על הזמן שהקדשת, תשומת הלב לפרטים והתעקשות לזכור ולספר את כל הפרטים. זכיתי לעשות את התיעוד כשאת צלולה. זכיתי בסבתא כמוך.