מאגר סיפורי מורשת

אני נולדתי במרוקו בשנת 1944 למסעוד וימנה סבח.

 

לאבי ואחי הייתה מכולת והערבים אסרו עליהם למכור כל מיני דברים. מי שמוכר את הדברים איימו להרוג אותו, ואפילו שרפו את החבר הכי טוב של אבי משום שהוא מכר את הדברים. הערבים היו מאוד רעים והתנכלו והרביצו ליהודים בלי שום סיבה.

 

דוד שלי היה ציוני והעלה יהודים בסודיות לארץ ישראל. ההורים שלי הזדקנו מאוד ורצו לעלות לארץ ואבא שלי פנה לדוד של אימא שלי והוא לא הסכים לעלות אותנו לארץ כי אבא שלי כבר היה זקן ולא יכל לפרנס את המשפחה אז אימא שלי עשתה כמה סידורים "והורידה שנים" לאבא שלי. אז עלינו לארץ באנייה ששמה "ירושלים" שבכלל הייתה אניית מסע. אנחנו הפלגנו באנייה בערך שבוע ואז סוף סוף הגענו לישראל.

 

שמו אותנו במעברה ששמה "חרובית" ושם גרנו בצריפים בלי חשמל ומים. לא הייתה מרפאה, רק צריף קטן, שהייתה בו אחות ורופא היה בא פעם בחודש. ואימא שלי בנתה תנור לבדה מאבן וטיט (טבון) ואז היא הייתה שמה שם עצים ומכינה כל יום לחם. כל יום שישי כל האנשים מהמעברה באו לשים את החמין שלהם בתנור וביום שבת הם היו באים ולוקחים אותם. בגלל שהיו המון פשפשים בקיץ אז הוצאנו את המיטות וישנו בחוץ. בגינה שלנו אימא שלי הייתה מגדלת את כל סוגי הירקות. לי אישית היה מקרה קשה מאוד של עקיצת עקרב וכשבאנו לאחות לא נתנו לי תרופות אלא רק יין לשתות.

 

אחרי כמה שנים עברנו לבית שאן לשכונת אליהו. שני האחים שלי היו בצבא. נשארנו רק אני, אחותי, אחי ואבא שלי. אחרי כמה שנים עברנו ליפו לרחוב יסעור. מיפו עברתי לתל כביר שזה היה בית של עמידר. ואחרי 17 שנה עברתי לבת ים ליוספטל. וכל בוקר ב- 5 היינו נפגשות בים. ואז אחותי קנתה בית במודיעין ואני רציתי לגור באשדוד ואז אחותי שכנעה אותי לבוא לראות את מודיעין ואני גרה פה עד עצם היום הזה.