מאגר סיפורי מורשת

שמי אליעזר. הסיפור שלי מתמקד ברצוני העז להשתחרר מעול הרדיפות עקב היותי יהודי בטורקיה.

מהרגע שבו שמעתי על הכרזת המדינה, התעניינתי מדי יום בחדשות ולמדתי על הדרכים לעלייה ארצה. הבנתי שזו המדינה שהוקמה עבור היהודים בגולה והיהודים בכללם.

לאחר מלחמת העולם השנייה, מלחמה ארוכה שבה נרצחו שישה מיליון יהודים, התחלתי לשכנע את הוריי לעלות ארצה. בערבים הייתי מספר להם על הסיוט היומיומי שהייתי חווה מדי יום בגלל ילדים טורקים שהיו מקניטים אותי רק בגלל עצם היותי יהודי. את הפחד לקום בבוקר וללכת לבית הספר קיבלו הוריי בהבנה והחליטו גם מתוך היותם ציונים לחיות חופשיים במדינת היהודים.

עלייתנו ארצה הייתה רדופת מכשולים. נאלצנו להשתמש בסירה, כדי להגיע אל אניית המעפילים שתישא אותנו ארצה. בזיכרוני חרוטים הגלים הגבוהים והחשש הגדול מטביעה. כשהגענו לחופי חיפה נפעמנו מיופייה. משם הועברנו על ידי נציגי הסוכנות היהודית לבית העולים, סנט לוקס שם שיכנו אותנו באוהלים.

ביום הגעתנו לסנט לוקס, ריססו אותנו עם חומר שנקרא "פליט" מחשש שהבאנו אתנו כינים וחרקים. זהו זיכרון עצוב. במטבח המרכזי קיבלנו ארוחות בוקר צהריים וערב אותן היינו אוכלים בישיבה על הרצפה. הציוד שקיבלנו היה דל: אוהל ובו מיטת ברזל ושמיכה צבאית. הימים הראשונים היו מאוד קשים, כי לא היינו רגילים לתנאים כאלה.

בהמשך התרגלנו, ואף הייתי מאושר שלא היו מציקים לי ומקניטים אותי בגלל היותי יהודי. שהינו בבית העולים מספר ימים, עד שפינו אותנו לכל מני ישובי קבע, אשר גם בהם שכנו בצריפים ובאוהלים.

לאחר מספר חודשים עברנו לתל אביב לדירת שני חדרים בעודנו שבע נפשות. די מהר הצליח אבי למצוא עבודה ולהתפרנס ואנחנו הילדים נרשמנו לבתי ספר והתחלנו להשתלב בחיי הארץ.

באותה תקופה היה מחסור במזון. הממשלה חילקה לנו תלושים, כדי לקנות מוצרים שונים, כגון: ביצים ,עופות ובשר פעם בשבוע. היינו מאושרים ומרוצים ממה שהיה לנו. החיים מחופש של רדיפות היו שווים כל מאמץ. השתדלנו בלימודים ולמדנו עברית. זכור לי שגם ביגוד קנו הורינו עם תלושים. הממשלה הקציבה מספר מכנסיים וחולצות לכל ילד וילדה. לרוב אלה היו "בגדי אתא".

עקב מצב כלכלי רעוע נאלצתי להפסיק את לימודיי ולצאת לעבוד בגיל  14. התחלתי לעבוד בבית דפוס בשם "Jerusalem post ", העיתון הראשון בשפה האנגלית בארץ. לצורך בידור היינו נפגשים במסגרת "הנוער העובד", מארגנים ערבי שירה וריקוד גם טיולי הליכה בשבתות.

היו לי חברים שגם עבדו לפרנסתם והיינו מאוד חרוצים בעבודתנו. אומנם לא היינו משכילים, אבל היינו אנשי מקצוע מסורים.

הזוית האישית

אליעזר: מוסר ההשכל שאני מעביר לנכדיי הוא שההשכלה אמנם חשובה מאד, אך אינה מספיקה. צריך להיות גם חרוץ, הגון ומתחשב. הדבר היחיד שאני מצטער עליו הוא העובדה שלא הספקתי ללמוד . יחד עם זאת, הצלחתי בעבודה ובהקמת משפחתי הנהדרת. מקווה שנכדיי יקבלו את דבריי בהבנה, שיצליחו ושיהיו מאושרים.