מאגר סיפורי מורשת

סבתא בבית הילדים בקיבוץ

שמי נעמי ונולדתי בקיבוץ העוגן שבעמק חפר בשנת 1952.

גדלתי בשיטת חינוך מיוחדת שנקראת החינוך המשותף. בשיטה זו הילדים גדלים בבית ילדים ושם ישנו, אכלנו, התקלחנו ולמדנו.

כל חיינו התנהלו באותו בית, ואת ההורים פגשנו כל יום לזמן קצר אחר-הצהריים וגם בשבת בילינו איתם כמה שעות.

בבית הילדים היה לנו מחנך שלימד אותנו את רוב המקצועות ומטפלת שעסקה בענייני ביגוד, אוכל וניקיון.

אני גדלתי בקבוצה ששמה היה "שלהבת". כך היה נהוג,: כל קבוצה קיבלה שם משלה. בדרך כלל היו שמות של צמחים, עצים או מקומות בארץ ישראל. אבל אנחנו היינו מיוחדים, היינו שלהבת! לגדול בבית ילדים  זה דבר שהיום כבר נשמע כמו היסטוריה רחוקה ומשהו לא טבעי. שואלים אותי: איך זה יכול להיות שלא גדלתם עם ההורים? ככה היה מקובל בקיבוצים אז. ההורים שלנו חשבו שזו דרך נכונה לחנך אותנו והאמינו בכך. אבל אני יודעת היום שגם להם היה קשה עם זה.

לגדול בקבוצת ילדים אחת מגיל הינקות ועד לצבא, הוא דבר מיוחד במינו שיוצר קשרים מיוחדים. היינו כמו אחים ואחיות אחד לשני. היה גם קשה, וגם כיף. על החסר בהורים, והקושי, פיצו החוויות הטובות הרבות שהיו לנו, והמון המון מעשי קונדס ושטויות שעשינו ביחד, ללא ידיעת ההורים והמחנכים, אם כי לפעמים תפסו אותנו "על חם".

הלינה בבית הילדים

ללינה בבית הילדים היה שם מיוחד: "לינה משותפת", בניגוד לנוהל הרגיל בעולם, בו הילדים ישנים עם ההורים ב"לינה משפחתית".

היה לי קשה לישון בלי אבא ואמא. מאוד התקשיתי להירדם בלילות. בתקופה שהייתי קטנה היו תנים מייללים בפרדסים ובשדות שלידינו, וזה היה מפחיד מאוד. בלילה שמרו עלינו חברי הקבוץ בתורנות שמירת לילה. כמובןלא היו לנו  טלפונים, וגם שמרטף אלקטרוני לא היה. השומרים היו מקשיבים בעמדם בחוץ לקולות, ובודקים האם נשמע קול בכי מבית כלשהו. הם ישבו בבית התינוקות, כי את התינוקות הרכים אסור היה להשאיר לבד, ומדי שעה יצא תורן לסבוב לראות מה קורה לנו.

השבת

בשבתות היה נוהל מיוחד. האבות החליפו את המחנך והמטפלת בתורנות. כל שבת, אבא אחר עבד בבית הילדים, הקים אותנו, האכיל אותנו. החוויה המיוחדת הייתה הסיפורים. בשבת בצהריים, במקום להכריח אותנו לישון, היינו יושבים בחדר הגדול בקצה המסדרון, וכל אב סיפר סיפור משלו. אבא שלי סיפר כיצד לחם בנאצים, והיה פרטיזן לוחם. אבא אחר סיפר לנו מסיפורי האינדיאנים באמריקה, אחר סיפר סיפורים על חיות ועוד. היינו מרותקים לסיפורים וחיכינו לצהרי יום שבת כל שבוע.

תעלולים

ליד הפחד, היו גם צחוקים ומעשי קונדס. למשל, כשלמבוגרים, ההורים שלנו, הייתה מסיבה בחדר האוכל ביום שישי בערב, חיכינו בסבלנות שהמחנך או המטפלת שהשכיבו אותנו לישון ילכו למסיבה, ואז התחיל הבלגן:

לבשנו בגדים רגילים מעל הפיג'מה, נעלנו נעליים והתגנבנו בשבילים צדדיים לעבר חדר האוכל. התגנבנו בחשאי עד שהגענו לחלונות הגדולים של חדר האוכל והצצנו פנימה לראות את ההורים. הם גילו אותנו, שמחו מאוד והחלו להוציא לנו ממתקים מהחלון. אבל מצד שני, באו שומרי הלילה שחיפשו אותנו, והחל מרוץ כמו חתול אחרי העכבר, סביב חדר האוכל. אנחנו בורחים והם אחרינו. כמובן שבסוף החזירו אותנו למיטות וגם היה עונש, אבל זה לא הפריע לנו לעשות זאת שוב ושוב.

בבית הילדים היה פרוזדור ארוך שקישר בין חדרי השינה. יום אחד בקיץ חם, החלטנו שאנו עושים נחל בפרוזדור. חיכינו שהמטפלת תלך, ואז הצפנו את הפרוזדור במים ושטנו עליהם עם כריות השינה. זה היה די מצחיק ומשעשע, עד ש… כמובן, הגיעה המטפלת, גילתה את העניין ו…. עונש. איני זוכרת איך ייבשנו את הכריות, אבל מה זה חשוב, היה לנו נחל ושטנו בו.

בערב שישי אחד, הכרזנו על ארוחת לילה. בזמן ארוחת ערב שבת עם המחנך, כל אחד ואחת, אכל רק חלק מהאוכל, ואת השאר החבאנו מתחת לבגדים שלנו שהיו מקופלים בחדר המטפלת (חדר הכביסה הנקייה). לאחר שהמחנך הלך הביתה, כיבה אורות והכריז על "לילה טוב", קמנו בשקט, וכל אחד הוציא את השלל מתחת לבגדים המקופלים. שניצלים, מלפפון חמוץ ועוד. אבל, אוי ואבוי, המחנך הרגיש שמשהו מתרחש מתחת לאפו, עשה לנו מארב ותפס אותנו זוללים את ארוחתנו. כמובן, היידה למיטות ו…..עונש.

"הפשלה" של סבתא

יום אחד פשטה השמועה. שר המסחר והתעשייה פנחס ספיר יבוא לביקור רשמי ממלכתי בקבוץ העוגן במפעל "העוגנפלסט" (1963)

ההתרגשות גאתה, והחלו ההכנות. מי יברך? מי יגיש את זרי הפרחים? מי יחכה לו ? ועוד ועוד. אנו, הילדים, היינו מלאי סקרנות, ובעיקר רצינו לראות את השר, שהצטייר בעיננו כאיש חשוב, וכמובן, החל תהליך הבחירה, מי יהיה הילד המאושר שיגיש לו את זר הפרחים בשם חברת הילדים.

בזיכרוני מאותם ימים רחוקים, אני הייתי הנציגה שנבחרה לכך, ומה שבלט יותר בזיכרון זה, הייתה העובדה שקרתה לי תקלה "קטנה" ומביכה באירוע זה.

רכב שחור מגיע לשער המפעל ובתוכו השר. הדלת נפתחת ואיש שחור שיער, יוצא ראשון. לא שאלתי מי הוא, הייתי משוכנעת שהוא השר, צעדתי והגשתי לו את הפרחים. הוא היה נבוך, ואז נפתחה דלת אחרת במכונית, ויצא ממנה איש עגלגל וקירח. זה היה השר. איזו פשלה!!

איני זוכרת כיצד עברו הפרחים לידי פנחס ספיר. האם אני התעשתי ונתתי לו? ואולי הנהג הצעיר שקבל בטעות את הפרחים?

מה שנשאר בזיכרון, הוא המבוכה, והרגע המצחיק של הטעות.  הרגע שאחרי, מתועד בתמונות היסטוריות אלו:

מסתבר, שלסיפור יש המשך…

לאחר שסיפרתי אותו לנועם נכדי, הבטתי בתמונה והבנתי שלא הייתי לבד בסיפור. הייתה עוד ילדה (אורית פרידמן), שהגישה פרחים לאורח המכובד.  ניקרה בי הסקרנות ורציתי לדעת מה היא זוכרת מהאירוע ואולי תוכל לספר לי משהו חדש ונוסף על כך.

הרמתי טלפון, שאלתי, ומה שהתברר לי, שהיו המון זרי פרחים, כל ענף וסקטור בקיבוץ הגיש פרחים. ואנחנו הילדים, עמדנו בשתי שורות ישרות כמו חיילים בקבלת פנים רשמית, וקבלנו את פניו. ואז, הגיע גם תורי, וההמשך כבר סופר.. והתיעוד ההיסטורי בתמונות.

סיכום וסיום

הקבוצה וההתבגרות הולידו עוד חוויות אין ספור. בכיתה ו' הצטרפנו לתנועת השומר הצעיר ושם היו המון חוויות חדשות. בכיתה ז' עברנו ללמוד ולגור ב"מוסד החינוכי" בקבוץ מעברות, מעבר לכביש של העוגן, ושם גרנו ולמדנו עד סיום בית הספר בכיתה י"ב.  אחר כך התפזרנו. לצבא לשנת שרות בשומר הצעיר ועוד.

לימים, כשהתחתנתי עם סבא של נועם בקבוץ העוגן, הייתי צריכה להכניס את רם, אבא של נועם לבית התינוקות ואחר כך לבית הילדים. בדיוק כפי שאני גדלתי. אבל הזמנים השתנו ואנחנו כבר הבנו שהשיטה צריכה להשתנות. רם, אבא של נועם גדל בחינוך המשותף בבית ילדים עם לינה משותפת. ולי כאם, זה היה קשה. רציתי אחרת. הרבה הורים הרגישו כמוני בכל התנועה הקיבוצית וקמה תנועה שדרשה שינוי. להחזיר את הילדים לגדול בבתי ההורים.

עברו מספר שנים של ויכוחים ושיחות אין קץ בכל הקיבוצים בנושא זה. זה היה משהו גורלי, ששינה לגמרי את פני הקיבוצים. בסופו של דבר, אבא של נועם היה הילד היחיד שלי שחווה את הגדילה המלאה בבית ילדים, ודווקא היה לו טוב. אבל האחים של רם, שנולדו כבר בקבוץ חצור, לי ולסבא מיקי, גדלו בבית שלנו, ונהיו לילדי "הלינה המשפחתית".

הלינה המשותפת ובית הילדים הופכים לזיכרון רחוק אבל חזק מאוד, של חוויות מגוונות מאוד שיש בהם עצב וגם צחוק.

כשסיפרתי לנועם זיו ורון על בית הילדים, רון אמר לי: "סבתא, את גדלת בבית יתומים"! ממרחק של שנים, אפשר להגיד, שבית הילדים היה משהו מיוחד, אבל זה לא היה בית יתומים, אלא בית גידול מיוחד שהורינו  שאהבו אותנו מאוד, האמינו בו ובצדקתו.

מקורות המשפחה של סבתא נעמי

ההורים שלי נולדו בצ'כוסלובקיה, בתקופה היפה שבין שתי מלחמות העולם.

אימא שלי חוה גולדשטיין נולדה בפראג ב-1921  למשפחת האן.  אבא שלי דוד גולדשטיין נולד בסלובקיה בעיר ניטרה ב- 1919.

בפרוץ מלחמת העולם השנייה עם פלישת הנאצים לצ'כוסלובקיה, אימא שלי הייתה תלמידה בכיתה י"א ואבא שלי היה סטודנט לרפואה. כמו כל היהודים הם סבלו קשות, המשפחה של אימא  גורשה לגטו טרזיינשטאט ואבא שלי ירד למחתרת והתחבר עם כוחות הפרטיזנים. אימא הספיקה להינשא לבחיר ליבה עוד טרם הגרוש  לגטו אך הוא נרצח במחנה ריכוז ולא חזר אחרי המלחמה.

שמעתי סיפורים רבים על תקופת המלחמה, רובם קשים ועצובים, אבל אחד היפים והאופטימיים הוא סיפור הפגישה בין ההורים שלי ואהבתם לאחר סיום המלחמה.

עם שחרור הגטו בשנת 1945 על ידי הרוסים, שוחררה גם אימא חוה ומיד חזרה לפראג לחפש את שרידי המשפחה והקהילה. היא הגיעה למשרדי ארגון ההצלה שעסק בעזרה ליהודים לאחר המלחמה. שם פגשה ידיד מהעבר, חבר תנועת השומר הצעיר, שביקש ממנה טובה אישית: "יש לי חבר טוב, שלחם בנאצים כפרטיזן והגיע הנה. הוא לא מכיר את העיר היפה הזו. האם תסכימי לעשות לו סיור בעיר הולדתך?" אימא הסכימה מיד. הבחור היה נחמד ונאה והם מצאו שפה משותפת. האיש הזה היה אבא שלי. הם הסתובבו בעיר, ומאז לא נפרדו עד יום מותם. מזה ניתן ללמוד שגם ברגעים עצובים וקשים, יש רומנטיקה ואהבה ואפשר לבנות חיים חדשים. הורי, התחתנו עוד בסלובקיה בברטיסלבה, עלו לארץ ב -1947, והקימו את ביתם בקיבוץ העוגן בעמק חפר. שם נולדתי אני והשאר כתוב בתולדות המשפחה…

סבתא רבתא,חווה, מספר חודשים לפני מותה,  מספרת בבית הקברות  את סיפור אהבתה לסבא

הזוית האישית

נעם – למדתי על הדברים המצחיקים מהילדות של סבתא שעזרו לה להתגבר על הפחד בעיקר בלילה.

נעמי – נעם עזר לי לראות את סיפורי ילדותי באור שמח יותר, והראיה היצירתית שלו העמידה את אירועי ילדותי באור חיובי וחם. הכתיבה המשותפת הייתה חוויה נהדרת והעמיקה את הקשר בינינו.