מאגר סיפורי מורשת

שמי אסתר. נולדתי בשנת 1949, שנה אחרי שנולדה מדינת ישראל, להורי שמעון וזהבה אביטוב.

אבי עלה לארץ בגיל אחת עשרה, והתחנך בפנימיית בן שמן. אמי שקראנו לה זלאטקה לפי השם הפולני שלה, הגיעה לארץ בשנת 1946 אחרי מלחמת העולם השנייה. לאימי היה מספר מקועקע על ידה השמאלית כי הייתה במחנה ההשמדה אושוויץ.

כשהייתי בכיתה ח' נחטף אדולף אייכמן הצורר, והובא לארץ למשפט ראווה. המשפט היה נקודת מפנה בהתייחסות של האנשים לניצולי שואה ולסיפור השואה בכלל .

כילדה, לא דיברנו בבית על השואה אבל חוויתי באופן עקיף עלבונות כי הילדים היו מדברים על ניצולי שואה ביחס מזלזל, השתמשו רבות בביטוי "כצאן לטבח" שפירושו שהיהודים בשואה לא נלחמו ולא נאבקו ולכן נטבחו.

יום אחד איזה ילד בבית הספר שאל אותי אם אני ילדה של "סבונה". ביטוי מעליב נוסף, כי אמרו שהנאצים עשו סבון משומן של יהודים. מאוד התרגזתי מהיחס הזה ואפילו הרבצתי מכות למי שאמר כך.

לא אהבתי שאימא שלי מסתובבת עם היד עם המספר חשופה מול חברים.

הגיע משפט אייכמן המשפט שודר ברדיו וכל הארץ הייתה מרותקת למקלטי הרדיו כל שעות המשפט. גם אנחנו בכיתה הקשבנו למשפט ששודר במשך ימים ארוכים, סיפורים של מאות אנשים שנתנו עדויות מזעזעות, מרתקות ומאוד מעניינות. במשך כל ימי המשפט לא למדנו, רק ישבנו והקשבנו עד לסיום המשפט שבו הפושע הנאצי הוצא להורג. מתום תקופת המשפט השתנה יחס האנשים בישראל  אל ניצולי השואה ואל כל סיפור השואה, התחילו להתעניין במהלך מלחמת העולם השנייה בכלל, ובתוכנית השמדת יהדות אירופה בפרט. לאט לאט, השתנה השיח לשואה וגבורה. ביטויי הגנאי הקודמים הפכו בלתי קבילים ולא נאותים.

הייתי  בת שתים עשרה בזמן שהמשפט התרחש ועד היום קולו של גדעון האוזנר, התובע במשפט חרוט בזיכרוני.

זה היה אירוע מכונן עבורי באופן אישי ולכלל אזרחי ישראל. החיים אחרי היו שונים לטובה וזה היה עשיית צדק על קצה המזלג.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, בבי"ס מגן, תל אביב. שנת תש"פ (2020). המורה המובילה- דנה ניצברג.