מאגר סיפורי מורשת

שמי רותי. סבי, צורף במקצועו, גורש בכפייה מספרד למצרים.

הורי חיו במצרים והיו אמידים מאוד. בשנת 1949, לאחר ששמעו על הקמת מדינת ישראל, הם עלו לארץ ועזבו את הכל מאחוריהם. הם עלו באנייה לתל אביב וגרו באוהלים. באותה תקופה לא היו כמעט כלי תחבורה ובטח לא מכוניות. כדי לנוע ממקום למקום הם היו צריכים לרכב על סוס הרתום בעגלה. כמה משפחות גרו יחד באוהל גדול שכלל מגורים ומטבח משותף.

בתחילה, נתנו לאבא שלי לעבוד בעבודות פרך אך בגלל שהייתה לו השכלה גבוהה הוא הצליח להתקדם במהלך שנותיו, עסק בתחום השיטור והחקירה ואף היה קצין. אמי לא עבדה והייתה עקרת בית. הזמנים היו קשים כלכלית. לצערי, אבי נפטר באופן טראומטי.

נולדתי בשנת 1950 ולאחר לידתי עברנו לגור ברמלה. יש לי עוד שתי אחיות ואח צעיר יותר. בילדותי, גרנו בסמוך לתחנת המשטרה, בבתים בהם גרו עובדי המשטרה. בבגרותי למדתי הוראה בסמינר למורים ועבדתי כמורה בבית ספר המקצועי "ויצו". התחתנתי בגיל צעיר ולא התגייסתי לצה"ל.

כשאני מנסה לחשוב על התקופה ההיא, הכל היה דל, לא היה שפע כמו היום. על אף שהיה טרנזיסטור, לא הבנו איך החוט מתחבר לטרנזיסטור והתקשינו להדליקו. לא הייתה טלוויזיה כמו שיש היום, והתעדכנו בעיקר דרך העיתונים .

חגגנו את החגים. אנחנו שומרים על המסורת ואני גאה להיות יהודיה.

זכור לי שבמלחמת ששת הימים הייתי תלמידה בת 17 ובדיוק הייתי צריכה לנסוע למקום כלשהו. בדרך תפסה אותי האזעקה. אחיותיי היו כבר נשואות, בעליהן גויסו לקחת חלק בלחימה וכל הבית של אמי התמלא בכל המשפחה, אחיותיי וילדיהן. היה מאוד קשה.

גם כאמא בעצמי, אני זוכרת את הקושי בזמן המלחמות כשבעלי לא היה בבית והייתי צריכה להיות לבדי עם תינוקת קטנה. באותה תקופה לא היה קשר טלפוני רציף (אם בכלל) ובמהלך הלחימה קרה שלא דיברתי עם בעלי לפעמים שבועיים או יותר. בעלי שירת בתותחנים ולחם בכל מלחמות ישראל. אני זוכרת כמה מרגש היה לקבל ממנו טלפון מלבנון לאחר שבועיים שלא שמעתי את קולו.

הזוית האישית

סיפורה של רותי תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "מופת חופים" בחדרה