מאגר סיפורי מורשת

סבתא חנה מספרת לנכדותיה שולי וגאל אמיתי את קורות חייה.

שמי חנה אוחיון, נולדתי בשנת 1937 להוריי אברהם ושמחה דהן בעיר ספרו שבמרוקו.

שנות ילדותי

בעיר ספרו נולדתי וגדלתי, שם עברו עלי שנות ילדותי, בת שנתיים וחצי הייתי כשאמי שמחה נפטרה ממחלה קשה. אבי לא יכול היה  לגדל אותי ואת אחי לבד ולכן החליט להתחתן עם אישה ושמה מסעודה – אמי החורגת שטיפלה בי במסירות ובדאגה אין סופית.

כשגדלתי למדתי בבית ספר "אליאנס" בו למדנו מקצועות שונים, בבית הספר היה עלינו להקשיב וללמוד. כאשר היינו מתנהגים לא כשורה, הינו מקבלים עונש ללמוד את כל החומר בעל פה, ואם לא היינו מצליחים היו מכים אותנו בסרגל על היד והיה אסור לבכות.

הייתה לי חברה טובה, רחל בת הדודה שלי, יחד היינו הולכות לבית הספר, ובחזור  מבית הספר הלכנו באופן קבוע דרך הירקן. היינו מבקשות ממנו לימון. בת דודתי שאלה אותי: "למה אנחנו מבקשות רק לימון ולא תפוח? הרי הוא היה מביא לנו?" תמיד הוא היה מביא לנו את מה שהיינו מבקשות בחיוך ובשמחה.

נישואיי

כעבור מספר שנים התחתנתי עם ציון הירקן, זה שהיה מביא לנו לימון בכול בוקר, הוא היה אחיה של אמי החורגת.

במרוקו, נהגנו לחגוג 8 ימים מסיבות וחגיגות מיום החתונה עד לאחר ה"שבע ברכות". ביום חתונתי בבוקר התארגנתי עם שמלה לבנה.  החתונה נערכה בבית של ההורים של סבא. כל יום חגגנו עם אוכל. היה אסור להזמין קהל גדול, כדי שעניי העיר לא יקנאו בעשירי מרוקו. בכלל, אסור  היה לעשות אירועים גדולים עם כמות גדולה של אנשים. לא כל המשפחה הייתה מגיעה ביום החתונה, ולכן בכל יום מימי ה"שבע ברכות" מישהו אחר היה מגיע, ועד לסיום ימי השמחה כל המשפחה השתתפה, החברים והשכנים יכלו להשתתף במשך כל שמונת הימים.

לאחר שנה ילדתי את שמחה ביתי הגדולה, ולאחר ארבע שנים ילדתי את שלום. היה קצת קשה בהתחלה, ב"ה, לאחר זמן קצר הכול הסתדר.

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת 1964 עם ששה ילדים. הייתי בת עשרים ושמונה, יצאנו ברכבת ואחר כך הפלגנו באנייה לספרד. לאחר תקופה קצרה לקחו אותנו  לגיברלטר ומשם לצרפת. מצרפת טסנו לארץ ישראל.

הגענו לארץ ישראל לעיר חיפה למקום מיון, שמשם נשלחות המשפחות למקומות שונים בארץ. אותנו רצו לשלוח לנתיבות, אופקים או דימונה, אבל אני התעקשתי להגיע רק לירושלים. הפקיד אמר לנו: "בסדר, בסדר", אך לא הסכמתי לעלות לאוטובוס עד שראיתי, שבתעודה מצוינת העיר ירושלים. כשהגענו לירושלים הביאו אותנו למעברה ברחוב קטמון. ולבסוף נתנו לנו דירה של הסוכנות היהודית.

מי שסייעה וכיוונה אותנו לדרוש את ירושלים הייתה הדודה מלכה, שגרה בארץ ישראל. היא דאגה לשלוח אלינו מכתבים מישראל למרוקו עם הוראות מפורטות מה עלינו לעשות כשנגיע לארץ. בזכות דודה מלכה  זכיתי לגור בירושלים עיר הקודש.

ההתאקלמות בארץ

ההתאקלמות שלנו בארץ לא הייתה פשוטה.  סבא ציון חיפש עבודה והיה מוכן לעבוד בכל עבודה שהוצעה לו. הוא עבד בחקלאות ובעבודות מזדמנות שונות. עד שקיבל הצעה לעבוד במפעל ליצור חומרים כימיים. זו הייתה עבודה קשה ומסוכנת. סבא היה זכאי לקבל חלב לשתייה, כדי לנטרל את החומרים הרעילים, ששאף לגופו במהלך העבודה. סבא היה לוקח את מנת החלב, והיה מביא את החלב הביתה עבור הילדים. זו הייתה תקופה קשה כלכלית, מצרכי מזון  בסיסיים רבים לא היו בהישג יד. השתדלנו לא לזרוק כלום חסכנו והצטמצמנו  במועט שהיה לנו.

כחמש שנים לאחר שעליתי לארץ פרצה מלחמת ששת הימים. סבא ציון גויס לשרת בהג"א. כאשר סבא נקרא בשבת למילואים , הוא הלך רגלית מהבית, שבקריית מנחם, עד למרכז העיר. מהלך של מספר שעות הליכה. בימי המלחמה שמענו מטוסים ויריות. בבית של אחי חדר טיל בתוך המקרר  ועבר מעל הלול של התינוק. בנס לא היו נפגעים.

במהלך מלחמת יום כיפור, אני זוכרת, שהייתה האפלה מוחלטת, האפלה כללה כיסוי חלונות הבתים בבדים כהים, כיבוי תאורת הרחוב בצורה מוחלטת או צמצום התאורה על ידי צביעת החלונות והפנסים בצבעים כהים. בכדי שהאויב לא יזהה את המקום. מלחמה זו הייתה מאוד קשה, אני זוכרת שיצאנו באמצע תפילת יום כיפור מבית  הכנסת, והצבא הגיע ולקח את כולם מהר לבתים שלהם.

הקשר עם הרבי

כשהגענו לארץ, מוסדות החינוך היחידים שהיו ליד מקום מגורינו היו בתי ספר וגני חב"ד. את כל ילדיי שלחתי למוסדות אלו על מנת שילכו בדרכי אבות ובדרך הישר.

את הבנים שלחתי ל"בית ספר למלאכה" בכפר חב"ד. והיינו מאוד מרוצים מהחינוך שקיבלו. עד היום כל ילדי ב"ה הולכים בדרך תורה מצוות. ויש לי ילדים שהולכים בדרכי הרבי, בדרכי חסידות חב"ד.

כאשר ביקרתי בניו יורק אצל הרבי, השתתפנו בהתוועדות בו החסידיים נגנו ניגון חסידי, העוצמה שהייתה בחדר הייתה עצומה. את השמחה והקדושה אי אפשר לתאר במילים. כאשר עמדנו  מול הרבי, התפעלתי מאוד מתנועות הידיים הבלתי פוסקות של הרבי לעידוד החסידים, וכל זה נמשך לאורך זמן בלי הפסקה, הכוח והעוצמה שהרבי העביר בתנועות ידיו לחסידיו היו מחיות ומשמחות כל אחד, מחזקות ומעצימות.

באחד מימי ראשון, כאשר הגענו לבקש ברכה מהרבי עבור הבן שלנו, שהיה בהליכי גירושין הרבי נתן את ברכתו "ברכה והצלחה בכל העניינים" והכל הלך בקלות מעבר למצופה, עם סייעתא דשמיא גדולה מאוד.

הזוית האישית

גאל אמיתי: תודה לבורא עולם שנתן לי סבתא מקסימה ומיוחדת שכזאת. תודה לסבתא חנה על ששיתפה אותי במסע חייה המרתק, בתקווה ובאמונה מלאה. תודה למורה פייגי על שעזרה וכוונה להגיע לתוצאה. תודה לאימי המסורה שעזרה לי בכתיבת העבודה.

אני מאחלת לסבתא חנה עוד שנים נעימות רבות וטובות, מתוך בריאות איתנה ושמחה אמיתית ותזכה עוד היום לגאולה האמיתית והשלמה, תכף ומיד ממש, אמן!