מאגר סיפורי מורשת

שמי שלומית אוליאל, נולדתי בעיר קזבלנקה, עיר הבירה של מרוקו, אימא שלי היתה עקרת בית ואבא שלי תכשיטן. עליתי בגיל ארבע לישראל, אז אין לי זכרונות ממרוקו. זכור לי שסיפרו לי שכל בני המשפחה גרנו בסמוך אחד לשני, באותו רחוב ואותו אזור. היינו מאד מאוחדים וביקרנו הרבה אחד את השני.

כשעלינו לארץ התרחקנו מאד כי כל אחד התיישב במקום אחר. המדינה החליטה איפה כל אחד יגור ופיזרו אותנו ברחבי הארץ. המדינה קבעה עבורנו לגור בטבריה. החלטנו לעלות לארץ מסיבה ציונית. המשפחה הגרעינית עלתה ביחד ושאר המשפחה עלתה בשלבים.

ההתאקלמות בארץ היתה מלווה בהרבה קשיים: עברנו מבית פרטי גדול עם גג וגינה ורמת חיים מאד גבוהה, לטבריה לדירה בת שני חדרים ,והיינו שישה ילדים ושני הורים. אבא שלי, שבמרוקו ניהל חיים מאד נוחים וברמה כלכלית גבוהה, לקח מאד קשה את הירידה בתנאים וזה גרם לו להיות חולה כמעט במשך שנתיים ולאחר מכן הוא נפטר. הייתי בת 10 והיה לי קשה מאוד לקבל את זה.

אימא שלי נשארה לבד לגדל שישה ילדים והיה לה מאד קשה. היא עבדה בשני מקומות עבודה כל יום. כל העבודות שהציעו לה היו עבודות של חקלאות וניקיון וכך היא פירנסה אותנו. בהמשך היא עבדה הרבה שנים במפעל בעמק הירדן כטבחית של המפעל.

הכרתי את סבא איציק, בעלי, בשנת 1976, גם הוא גר בטבריה. התחתנו בשנת 1979 בטבריה. בשנת 1980 נולד אורן ובשנת 1981 נולד אופיר. אני למדתי בבית ספר לאחיות בשנת 1978 ועבדתי בבית חולים במשך ארבע שנים.

בשנת 1984 עזבנו את טבריה ועברנו לפתח תקוה. איציק פתח עסק למנועים בפתח תקוה. עבדתי בבית חולים בלינסון 35 שנים. עזבנו את פתח תקוה בשנת 1995 ועברנו להוד השרון, ומאז אנחנו גרים שם.

הזוית האישית

שקד: היה לי מאוד מעניין לחקור את סבתי ולגלות דברים חדשים ומעניינים, נהניתי לתעד אותה.