מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה פפר, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי, להלן סיפורי:

ילדותי

גדלתי ביוהנסבורג ולמדתי שם, הייתי בבית ספר יהודי, מכיתה א' עד כיתה י"ב. לבית ספר קראו "המלך דוד", למדתי שם גם עברית, היסטוריה יהודית וכל שאר המקצועות. בבית הספר היה מאוד מסודר, לבשנו תלבושת אחידה, הכל התנהל בצורה מאוד שקטה, בהפסקות בבית הספר היסודי שיחקנו עם החברים ובתיכון דיברנו עם החברים, היה גם שם דוכן אוכל. המשחקים ששיחקתי בהם הם: קלאס, מונפול, חמש אבנים, שבץ-נא. כדי לשחק קלאס, מציירים עם גיר צורה של ריבועים על המדרכה. את הריבועים הרגילים קופצים על רגל אחת, ואת הדאבלים עם שתי רגלים. בתחילת המשחק זורקים אבן על אחד המספרים ובדרך חזרה אוספים אותה.

בשנות התיכון הייתי בחוגי ספורט: כדורסל בנות ושחייה, גם השתתפתי בחוג פסנתר. פעם בשנה היה יום ספורט עם כל מיני תחרויות, ריצה, קפיצה לרוחב, קפיצה לאורך ועוד. זה היה אירוע חגיגי. המורות היו נחמדות, רובן טובות, בבית הספר היסודי היו לנו מחנך/ת ומורה לעברית. היו שם הרבה מורים גברים, ביחוד בתיכון.

היה לי אח אחד, גדול ממני בשלוש שנים, לפעמים שיחקנו, אבל תמיד היו חברים/ בני משפחה ששיחקנו איתם בבריחה בבית. החברים שלי כשהייתי קטנה היו השכנים שלי וילדים שהכרתי בבית הספר, וכשהייתי יותר גדולה היו לי כמה חברות קרובות שהכרתי בתיכון. אני עדיין בקשר איתן עד עכשיו, עכשיו אחת גרה באמריקה ואחת באוסטרליה.

ראיון קצר עם הבן של רינה, פול פפר, על זיכרונות ילדות מאמא שלו

"הזיכרונות שלי מאימא שלי מדרום אפריקה הם שלא היו ממתקים, לא אומרים לך לא, ושל הרבה תמיכה, אהבה וגאווה. בארץ היה מאוד קשה להתרגל והכל היה שונה לנו. כשגדלתי היא הייתה מאוד גאה בי, נשואה למשפחה, יכולה לוותר מעצמה למשפחה. הרבה אהבה."

בשנות בית הספר

עלייה

עליתי בשנת 1977, הייתי בת 31 באתי עם בעלי ושני ילדי. בעלי נולד בישראל, הוא בא לדרום אפריקה כדי ללמוד ושם פגשתי אותו. ההורים של בעלי גרו בישראל והוא רצה לחזור לישראל, איפה שמשפחתו הייתה. גם היו בעיות פוליטיות בדרום אפריקה, לכן בחרנו לעבור. בהתחלה החלטנו לעבור למושב שיתופי ששילב את חיי הקיבוץ וחיי המשפחה הפרטיים. היינו שם למשך שנה בערך, אבל החלטנו לעבור לגור בעיר כי רצינו יותר עצמאות. רוב האנשים במושב דיברו אנגלית אז זה עזר לנו להתאקלם. בהתחלה היה מאוד קשה אבל ההיכרות עם סגנון חיים אחרים השאיר עלי רושם עמוק. אחרי שעזבנו את המושב היה מאוד קשה לנו כמשפחה, במיוחד לילדים שבתי הספר בעיר היו שונים ממה שהיו במושב, עברנו תקופה לא קלה עם הסתגלות קשה.

עבודה

אחרי התקופה במושב עברנו להרצליה. למרות שהיה לי תואר, הוא לא היה במשהו ספציפי. חיפשתי עבודה באוניברסיטת תל-אביב ועבדתי שם עד שפרשתי בשנת 2014. היה לי טוב ומעניין, והייתי אחראית לתהליכי אמיניסט בימים הכרוכים במינוי סגל אקדמי, הייתי מרכזת ועדת מינוים לפקולטה, שזה לב ליבם של האוניברסיטה.

עץ המשפחה שלי 

למה אני מתגעגעת

זו שאלה קשה מאד. אפשר להגיד שאני מתגעגעת לכל משהיה בעבר – אנשים שאהבתי שאינם עוד, נעורים, מקום אחר – אבל אני מעדיפה לזכור את הכל באהבה ויחד עם זה ליהנות ולהעריך את מה שיש לי היום.

 סרטון תיעוד קצר של רינה: 

הזוית האישית

אבישי פפר: היה לי כיף לעשות את העבודה ולהכיר את סבתא שלי עוד. לא ראיתי אותה הרבה בגלל הקורונה אז היה כיף לפגוש אותה פעם בשבוע בזום ולהכיר אותה עוד יותר.

רינה פפר: כבר כמעט שנה שאני בקושי נפגשת עם נכדי האהוב אבישי. לפני הקורונה הייתי מבלה אתו יום אחד בשבוע אחרי שחזר מבית הספר. אבישי הוא ילד סקרן ופעיל ותמיד היה לו איזה נושא שהתעניין בו וחקר אותו ונהניתי לשמוע עליו. מאז כמובן אני כבר לא מבלה אתו את השעות האלה וזה חסר לי מאד. תכנית הקשר הרב דורי סיפקה לי אפשרות לבלות אתו, לנהל אתו שיחות ולהפחית במעט את הניתוק מהמשפחה בתקופה הזו. מה ששונה כמובן במקרה הזה הוא שהוא שואל את השאלות ואני זו שצריכה לענות עליהן!