מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי הינדה וורובל (בעבר רובינשטיין). נולדתי ברוסיה בשנת 1945 חמישה חודשים לאחר השואה, להוריי ויקטור ומלכה רובינשטיין.

משפחתי

הורי נולדו בפולין, הורי ברחו לרוסיה מפולין בתחילת מלחמת העולם השנייה. אמי שהייתה אז בת 15 ואחותה הצעירה ממנה בשנתיים עזבו את  בית הוריהן שבפולין ונמלטו לרוסיה, הן הגיעו בודדות ללא משפחה. אבי, אף הוא ברח מפולין והגיע גם בודד לרוסיה.

בשנת 1941 באמצע המלחמה הורי התחתנו. המלחמה הגיעה גם לרוסיה, והורי נאלצו שוב לנדוד בתוך רוסיה עד לסיביר. בסיביר נולד בנם הבכור, אחי חיים. הורי שהו בסיביר עד לסיום המלחמה. מיד בסיומה עזבו את סיביר והחליטו לצאת דרומה. ואז נולדתי אני בסמרה שברוסיה.

העלייה לארץ

אבי רצה מאוד להגיע רק לארץ ישראל, הוא פחד שנאבד את זהותנו היהודית בארצות אחרות. בשנת 1949, שנה לאחר קום המדינה, הגיעו נציגי הסוכנות והסיעו אותנו לצרפת בדרך לא"י… חיכינו לאנייה שתביא אותנו לארץ, ואז  עלינו עליה והפלגנו לארץ, ארץ הקודש. אבי היה שמח ומרוגש על הזכות לגור בארץ ישראל.

האנייה עגנה בחיפה. ומיד כשהגענו לארץ, הסוכנות העבירה אותנו לתחנת ביניים, ל"שער העלייה", המקום שימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה. ומשם הפנו אותנו למעברת ג'ליל, שליד הרצליה. שם שהינו מספר חודשים. אני ואחי הלכנו לגן והורי עבדו בקטיף פלפלים.

לאחר מספר חדשים הגענו לאשקלון, כשהגענו העיר הייתה שוממה, לא היו בה הרבה תושבים. גרנו בשכנות עם הערבים והיחסים היו מצוינים. אז עוד לא קראו לה אשקלון, שם העיר נקבע רק בשנת 1951 הוועדה לשמות ערים שינתה את שמה על סמך מיקומה התנ"כי.

באותה השנה עזבו הערבים את אשקלון והתיישבו בערים הערביות שקו הירוק. אנחנו היינו מראשוני המתיישבים היהודים באשקלון. עם הזמן הגיעו עוד עולים חדשים מכל מדינות מזרח אירופה: מהונגריה, רומניה, צ'כיה ופולין. יותר מאוחר הצטרפו גם עולים מעירק, מלוב ומתימן. בשכונתנו היו הרבה ילדים ושיחקתי  איתם בהרבה מאוד משחקים כמו: חמש אבנים, מחניים, קלאס, חבל ועוד… וגם אנו המצאנו לעצמנו משחקים שונים.

אבי הקפיד שנשמר את השפה המדוברת בבית שלנו, שפת האידיש. גם בגן דיברנו באידיש. וזו השפה שהמשכתי לדבר עם הורי וילדי כי היה חשוב לנו לשמר את השפה המיוחדת לנו .

שנות לימודיי בבית הספר

למדתי בבית הספר שנקרא על שם ברל כצנלסון. המקצועות שלמדנו הם:תנ"ך, עברית, חשבון, גאוגרפיה, היסטוריה ועוד… המורים הזכורים לי ביותר הם המורה אפרים, המורה לחשבון והמחנך שלנו לכיתה ז'-ח'. היחסים שהיו לנו התלמידים עם המורים היו יחסי הבנה וכבוד. יחסים של מש מעת  והבנה, אך היו גם עונשים כמו לדוגמא: לעמוד בפינה, לכתוב כמה פעמים מילה או משפט מסוים ואפילו לצאת מהכיתה. התלבושת שלנו הייתה חולצה תכלת וחצאית כחולה. היו לנו טיולים שנתיים, מסיבות והמון חגיגות.

בבית הספר היו לנו חדרי אוכל, בהם היינו אוכלים ארוחת בוקר וארוחת  צהריים. מידי פעם התנדבנו גם לעזור שם. המאכל האהוב עליי בחדר האוכל היה הפלאפל, הוא היה ממש טעים. אך לפעמים כשהתחשק לנו משהו מתוק, אז היינו הולכים למכולת, שהייתה סמוכה לבית הספר ושם היינו קונים סוכריות ומיני מתיקה שונים…

סיימתי את הלימודים והתגייסתי לצבא. אחרי הצבא עבדתי בבנק בתפקיד מנהלת חשבונות. אך לאחר שנולדה לי הבת השנייה הפסקתי לעבוד. כי אני רציתי לטפל בילדיי. כשבנותיי ובניי גדלו, הם התחתנו והביאו לי נכדים מתוקים. כיום, יש לי ב"ה בנות נהדרות ונכדים מקסימים אחד אחד.

הזוית האישית

סבתא הינדה: שמחתי להשתתף בתכנית "הקשר הרב דורי" המעניינת, נהניתי מכל רגע. כל כך רציתי שיגיע עוד יום של מפגש כדי ללכת לבית הספר ולהשתתף בתוכנית. אני מודה מאוד לכל הצוות ולמנהלת היקרה.

מוריה: סבתא מאוד נהנתה מהתוכנית בבית הספר. היה כיף להיפגש עם סבתא פעם בשבוע ולשמוע ממנה סיפורים שאת חלקם לא הכרתי.