מאגר סיפורי מורשת

שמי, בתיה דסאור, דור שני למשפחת כהן במצרים, סבא שלי יליד הארץ. המשפחה התגוררה בבנימינה.

במלחמת עולם הראשונה, סבי, שמואל כהן, ברח מהארץ (ברגל) למצרים, כי לא רצה שיגייסו אותו לצבא התורכי. הגיע לעיר קהיר, שם הכיר את אשתו, מסעודה חסון. הם התחתנו והקימו משפחה. להם 4 בנות ובן אחד, אבי – יעקב (ג'ק) כהן. לסבי היתה אזרחות צרפתית (מאז המנדט הצרפתי בארץ) ולכן, לכולנו היתה אזרחות צרפתית, שגרים במצרים.

סיפור משפחתי במצרים

משפחתי מונה ארבע נפשות: אבא – יעקב (ג'ק) כהן, אמא – אמילי (היימן) כהן, אחותי (הבכורה) – מרסל כהן ואני – ברטה (בתיה) כהן.

אבי עבד כרואה חשבון בחברה צרפתית טכניקולור בע"מ, אימי היתה עקרת בית. היו לנו שלוש עוזרות בית: לילדים, לבית ולכביסה. כל שנה היינו יוצאים לחופשה משפחתית, בבית נופש מושכר למשך שלושה חודשים, באבוקיר ליד הים. עד 1952, גרנו בעיר הבירה, קהיר – ברחוב חארת עבדל גליל, אזור סקה קיני.

במצרים, היה שלטון מונרכי, בראשה עמד המלך פארוק הראשון (מלך בשנים 1936-1952). הקהילה היהודית תחת שלטונו של פארוק ניהלה חיים עצמאיים וטובים: במצרים היו בתי ספר יהודים, בתי חולים יהודים ואפילו תיכון יהודי. עד שנת 1948 החיים של היהודים היו טובים, והיחסים בינם לבין הערבים היו טובים מאד, היינו קהילה עשירה, מוצלחת, משכילה. בשנת 1948 (מלחמת עצמאות), היתה תקופה של מאורעות נגד יהודים, התחבאו אצל משפחה ערבית שגוננה עליהם – שם בעל המשפחה היה מוסטפה תעופי, חבר של אבא של סבתא, קצין במשמר המלך.

בשנים 1951–1952, החל הסכסוך בין מצרים ובריטניה על השליטה בתעלת סואץ, הוביל ראש הממשלה נחאס פחה קו אנטי-בריטי, בעוד פארוק הוביל קו של השלמה עם הבריטים. שחיתותו של המלך ותבוסתה של מצרים במלחמה עם ישראל, הובילו להפיכה צבאית ב 23 ביולי, 1952, בהנהגתם של הקצינים החופשיים בראשות נאצר וגנרל נגיב. הם השתלטו על מוסדות השלטון בקהיר ללא שפיכות דמים וללא התנגדות ופארוק נאלץ לוותר על כתר המלוכה, הודח והוגלה לאיטליה (שם חי את שארית חייו). הקצין לא יכול היה לעזור לנו יותר, כי פוטר מתפקידו עקב גירוש המלך פרוק. אז עברו לגור באלכסנדריה, שהיא עיר יותר קוסמופוליטית ויותר בטוחה לזרים, ברחוב פרנס אברהים, אזור קאמפ סזאר. המשפחה שלי היתה יהודייה עם נתינות צרפתית ולכן שגרירות צרפת יכלה להגן עלינו בעת הצורך.

החברה היהודית במצרים היתה חברה סגורה. במיוחד, המשפחות עם אזרחות צרפתית חיו בקבוצה עם משפחות כמוהם באותה רמת חיים. היינו הולכים יחדיו לספורט קלאב, למדו בבית ספר פרטי "ליסה פרונסה". חגגו את כל חגי ישראל – בפורים אבא של סבתא היה קונה כבש שאותו גידל בבית ובפסח היה שוחט אותו ומחלק לעניים. הבית היה יהודי מסורתי – רוב חיי החברה התנהלו בבית הכנסת שהיה מקום המפגש העיקרי בשבתות, חגים ואירועים. הבילויים שלנו היו מפגשי משפחות בהם שיחקו המבוגרים בקלפים, הלכנו לספורט קלאב, בקיץ בילו בים, בקולנוע צפו בסרטים בערבית. החברים שלי היו בעיקר ילדי המשפחה או חברים יהודים אחרים. בבית דיברו ערבית עם אמא והעוזרות וצרפתית דיברנו עם אבא. לא דיברנו בכלל עברית בבית חוץ מהתפילות שאבי קרא בעברית מבלי להבין את משמעותן של אותן תפילות.

בשנת 1953, בוטלה באופן רשמי המלוכה, שיטת השלטון המצרית עברה משיטה מונרכית לשיטה רפובליקנית, אם כי נשארה לא דמוקרטית. נגיב נותר נשיא מצרים למשך זמן קצר בלבד. עד מהרה הדיח אותו ג'מאל עבד אל נאצר ונבחר כנשיא בבחירות בהן היה המועמד היחידי ומאז המצב של היהודים היה רע מאוד בכל הארץ, האזרחים לא התנהגו כלפי היהודים באותו יחס כמו בשנים קודם לכן, היה מתח באוויר זרקו מילים לא יפות לעברם כי ראו בהם עשירים יותר, מצליחים בכלכלה יותר.

סיפור העלייה

כשפרצה מלחמת סיני, מול צרפת-אנגליה-ישראל, בעקבות תעלת סואץ, שהייתה על פי חוזה שייכת לצרפת-אנגליה ונאצר כשעלה לשלטון החליט לקחת את תעלת סואץ ולא עניין אותו החוזה. ישראל היתה בת ברית עם אנגליה וצרפת ולכן מצרים הכריזה על גירוש הצרפתיים והאנגליים ממצרים תוך 8 ימים. המשפחה שלי ניסתה למכור את הבית והרכוש, אך לא הצלחנו כי כל מי שהיה במצב דומה ניסה גם למכור, ההיצע היה גדול מהביקוש. לבסוף סגרנו את הבית והפקידנו את המפתח אצל שגרירות שוויצריה שייצגה את הצרפתיים במצרים.

הבנק העלים את כספנו ובעקבות עובדה זו לא יכולנו למשוך כסף. לכן מכרנו את תכשיטים והזהב שהיה לנו. קיבלנו הודעה לארוז כל אחד 20 קילו במזוודה ולעזוב את מצריים. באותו זמן היה חורף באירופה (נובמבר-דצמבר), לכן קנינו בגדים לחורף ולקחו בנוסף מעט תמונות ומזכרות ואז עלינו על מטוס לצרפת.

בצרפת גרנו בבית שכור בעיר לאון. אמי היתה במצב רוח ירוד מכיוון שהייתה לבד בארץ זרה (בלי החברים והמשפחה), היא חלתה בדלקת ריאות קשה ואחותי באותו זמן איימה לעלות לישראל כי שמעה שחבר שלה עלה לישראל. כל היום הן היו במיטה. אבי המשיך לעבוד בצרפת באותה חברה כמו שעבד במצריים ואני הייתי צריכה לתחזק את הבית מבחינת: בישול, קניות, ניקיון  וכו' – המצב הכלכלי של משפחתנו בצרפת היה פחות טוב.

לאחר 3 חודשים, אבי החליט לעלות לישראל. הוא התקשר לסוכנות היהודית וב- 15 בינואר 1957 עלינו על האנייה "ירושלים" בדרך לישראל.

באנייה קיבלנו תא אחד משותף לכל המשפחה ובו שתי מיטות קומתיים. זה היה מאוד מוזר ואמי לקחה את המצב החדש מאוד קשה, בכתה המון. האוכל על האנייה היה כמו אוכל של חיות – לחם שחור לא מוגדר מלא סובין ולא מקמח, גפילטע פיש ועוד דברים שלא הכירנו.

בנמל, לפני העלייה לאנייה, היתה קבוצה מאנגליה שעלתה להתנדב בקיבוץ, "כפר נשיא", ביניהם היה הולנדי אחד שנסע להשתלמות באנגליה באותה תקופה ועלה איתם להתנדב בארץ. אותו הולנדי קלט אותי ורצה לצלם אותי כל הזמן, ואני לא רציתי להסתכל עליו, אחותי לעומת זאת התלהבה ורצתה שיצלם אותה ועבור כל תמונה הוא קיבל מידע: באיזה חדר אנחנו נמצאים, איפה אנחנו אוכלים, לאיפה אנחנו הולכים לקחת אוויר… בקיצור היה איתנו כל הזמן. הוא דיבר איתנו צרפתית וכל מה שהיה לנו מוזר לאכול, הוא אכל. יומיים לפני ההגעה לישראל קראו לנו להתייצב מול נציג מהסוכנות היהודית שישב ליד שולחן וחילק פתק לכל משפחה, לאיפה היא תלך בארץ. אבי רצה ללכת לתל אביב כי שמע שיש שם עבודה אבל הם שלחו אותנו לקריית שמונה ואמרו לנו שזה ליד תל אביב.

סיפור הקליטה שירדו מהאנייה חיכה לנו טנדר פתוח שלקח אותנו לקריית שמונה, זו היתה נסיעה קשה של 4-5 שעות, הבחור ההולנדי שהיה איתנו באנייה צעק לנו שכפר נשיא ממש קרוב לקריית שמונה ושיבוא לבקר.

הגענו בלילה וקיבלנו בית קרקע חדר וחצי עם ארבע מיטות ברזל שרוחבן 70 ס"מ, שמיכה אחת לכל בן אדם (היה ינואר באותו זמן), פתיליה אחת, סיר אחד, ארבע צלחות פלסטיק, ארבע מזלגות, ארבע כפיות, שתי מגבות, שתי כוסות, גפרורים, לא קיבלנו סדינים ולשירותים היו צריכים לצאת לחצר, לבקתה עם חור באדמה ועם דלי מים לשטוף. למחרת בא איש מהסוכנות לתת עבודה לאבי, אמר לו להתייצב בכיכר למחרת בשעה 7:00 . אבי לבש חליפה ועניבה כמו שידע עד כה שכך מתלבשים כשהולכים לעבודה ויצא לכיוון הכיכר. שם קיבל ביד טוריה (מעדר) ונשלח לעבוד בכביש, כמה שדיבר והסביר לבחור מהסוכנות שהוא רואה חשבון מחברה ידועה, האנשים בסוכנות היו אטומים לא עניין אותם כלום ושלחו אותו לגור ולעבוד היכן שרצו. באותו יום חזר נסער עם יבלות בידיים, בוכה ואמא שלי אמרה שלא צריך שילך יותר לעבוד, מצדה שלא יהיה אוכל בבית, היא מוותרת על הכל ושלחה אותנו לעבוד.

במתחם שבו גרנו היו עוד יוצאי מצריים כך שהיה עם מי לדבר. בארץ היתה תקופת צנע קיבלנו תלושי אוכל, אכלנו לחם במים עם אבקת חלב/מרק. אימי לא אהבה את האוכל, שמה סירים עם מים כאילו בישלה שהשכנים לא יבואו לרחם עליהם ושיראו שיש לנו אוכל.

ערב אחד, היינו לבד בבית אחותי ואני, הורים שלנו היו אצל חברים, דפק בדלת איש זקן נמוך קומה עם תמונה ביד וניסה להסביר לנו בצרפתית מקולקלת שהוא מחפש את יעקב כהן (אבא שלי) והראה לנו תמונה שבה הופיע איש שדומה לאבא שלי, שהוא אח של הזקן. פחדנו מאוד כי הוא בא עם בחור חסון והושבנו אותו ליד הדלת ורעדנו מפחד עד שההורים חזרו. כשאבא חזר והזקן דיבר אתו שניהם פרצו בבכי, התברר שמרגע שפרצה המלחמה הזקן עקב אחרי העולים ממצרים עד שמצא אותנו. סבא ידע שיש  לו דוד בארץ. הזקן אמר לצעיר לאסוף את הכל ולהעמיס את הטנדר ונסענו לבנימינה (סך הכל גרנו כחודש בקריית שמונה).

סיפור החיים בישראל

בבנימינה קיבלנו בית פרטי עם שני חדרים, בית שימוש בבית, מטבח, גז על השיש וחבילת מצרכים. אבא נרשם לאולפן לשישה חודשיים כדי ללמוד עברית וכשסיים קיבל עבודה כמנהל חשבונות בחברת "פרדס", המשפחה מבנימינה הייתה אחד מבעלי החברה, אחותי ואני עבדו באותה חברה באריזת תפוזים.

המשפחה בבנימינה המליצה לנו לעברת את שמותינו כדי שנוכל להשתלב יותר טוב בארץ. היתה לי בת דודה שעלתה לישראל במלחמת השחרור וקראו גם לה במצרים, ברטה, והיא עברתה לשם בתיה. אהבתי את השם בתיה, ובחרתי את השם לעצמי. (לאבי קראו יעקב, אמי ואחותי בחרו להישאר עם אותו שם, לא רצו לשנות).

בערבים אחרי העבודה הלכנו אחותי ואני ללמוד קרוא וכתוב בעברית באולפן לילה. למדנו כמה שיכולנו אחרי יום עבודה מפרך. עד שידענו עברית תקשרנו בערבית וצרפתית בבית האריזה כי כל העובדים היו יוצאי צפון אפריקה. כשאבי התחיל לעבוד המצב הכלכלי בבית החל להשתפר. לא היו לנו חברים וחיי חברה כי עבדנו במשך כל היום ולמדנו בערב.

יום אחד, הבחור ההולנדי מהאנייה הגיע לקריית שמונה לחפש אותם ואמרו לו שהם עברו לבנימינה. לימים, עברתי לבד (גיל 16) לעבוד בתל אביב כי היה לי קשה מאוד באריזה מבחינה פיזית. גרתי ב"בית חלוצות", אכסניה של בנות, בקינג ג'ורג. גרנו 4 בחדר, גם אשכנזיות וגם ספרדיות ודיברנו בינינו עברית וצרפתית. כולן היו ילדות מבתים של עולים חדשים שבאו לעבוד, לעזור למשפחה וללמוד מקצוע. בתל אביב עבדתי בסופר סל, בהתחלה כמוכרת נקניק ואחר כך כקופאית. ארוחת ערב אכלתי חצי מנת פלאפל בשוק בצלאל, השפה שלי השתפרה תוך כדי עבודה עם אנשים ובשישי שבת נסעתי לבנימינה לבקר את המשפחה.בעונת התפוזים אבי עבד חצי שנה בחדרה ואחר כך חצי שנה במשרדים בתל אביב.

הוריי העדיפו לגור ליד ת"א ולכן עברו לגור ברמת יצחק שברמת גן. בתקופה שהיו בחדרה הם שכרו דירה שם. כשגרו ברמת גן עברתי לגור איתם.הבחור מהאנייה שוב צץ בחיים שלי, הוא בא לביקור בתל אביב ופגש מישהו שהיה אתנו באנייה ברחוב אלנבי. אותו בחור סיפר לו ש"המצרייה" עובדת בסופר סל ברחוב בן יהודה ואז הוא הופיע לפתע מולי עם חיוך גדול ואח"כ חיכה לי עד שאסיים לעבוד ומאז הם לא נפרדו. לאותו בחור הולנדי קראו, מרדכי דסאור והוא בעלי.התחתנו בשנת 1962 בבית כנסת "היכל המועד" בתל אביב. הקשר בינינו התנהל בצרפתית באמצעות מכתבים ושיחות. עברית התחלנו לדבר בבית כשבננו הבכור, שמעון, נולד ב-1964 ולימים נולדה לנו בת, מיכל, ב- 1973.

אחרי כל השנים והמלחמות, הצלחתי לבנות משפחה שבה אני גאה ומאושרת בחלקי. שמעון, בני, התחתן עם סנדרה ומהם יש לנו שלושה נכדים: מתן, שי ועדי. מיכל, בתי, התחתנה עם יהודה שמעוני ומהם יש לנו שלושה נכדים: עמר, גיא ונעם.

הזוית האישית

סבתא בתיה: את סיפור חיי אני מספרת לנכדי, נעם כחלק מפרויקט "קשר רב דורי" בבית ספרו. נעם ואני נהנים מאוד ללמוד אחת מהשני.

נעם: למדתי רבות על חייה של סבתא ועל הקשיים שעברה במהלך חייה היה לי מעניין מאוד בתכנית "הקשר הרב דורי".