מאגר סיפורי מורשת

השתתפתי בתכנית  "הקשר הרב דורי" בבית הספר "השלום" במבשרת ציון. במהלך התכנית תיעדנו את סיפור מורשתנו. הנושא שבחרתי להתמקד בו הוא שכונת הבוכרים, מקום בו גדלתי. היה חשוב לי להעלות על הכתב מהם השורשים שלי, ולספר את השתלשלות חיי מימי ילדותי. שאלות רבות עלו במהלך העבודה: כיצד אנו משמרים את המורשת שלנו במשפחה? מהיכן הגיעו הורי? והחשוב מכל- שימור המורשת והעברתה הלאה לילדי ונכדי ולדורות הבאים.

 

נולדתי להורי חנה ומשה בביוף ז"ל ב-17.6.1937. הורי עלו מבוכרה שבאסיה התיכונה במזרח אוזבקיסטן. אבי עלה כילד בשנת 1911 ואמי עלתה כנערה בשנת 1919 לאחר המהפכה הבולשביקית. הם נישאו בירושלים בשנת 1925.

 

אסקור כאן את היסטורית יהודי בוכרה ואתאר בקצרה את חוויות ילדותי בשכונת הבוכרים.

                                

מפת אסיה התיכונה ובמרכזה מסומנת באדום אוזבקיסטן, בה נמצאת בוכרה

 

בין השנים 331 עד 559 , לאחר חורבן בית המקדש הראשון, הגיעו לאזור בוכרה יהודים גולי בבל ופרס.  בני משפחתי מוצאם אינו מגולי בבל ופרס אלא במקורם הם בני משפחת הררי, שהגיעו מחאלב שבסוריה לבוכרה. היות והם היו סוחרים ממולחים וחריפים, וכתוצאה מכך עשירים, כינו אותם בשם "בבא" – כינוי לזקן ומכובד. עם הזמן  ה"בבא"  הפך ל"בביוף", שם משפחתנו עד עצם היום הזה. היהודים קיימו בבוכרה חיי דת אדוקים ושמרו על התורה ומצוותיה. בשנת 1220 פלשו שבטים תורכים ומונגוליים לבוכרה. השבטים החריבו את בתי הכנסת ומוסדות התרבות, רצחו רבבות ומכרו לשבי ולעבדות מאות אלפים מבני העדה. היהודים חויבו להתאסלם, ככל שאר הדתות ואלו שסירבו להתאסלם נהרגו או נמכרו לשבי. בשנת 1300 החלה יהדות בוכרה להשתקם מחדש. חיי המסחר והתעשייה התאוששו וגם חיי הדת שוקמו. מקור המחיה העיקרי של היהודים בבוכרה היה מסחר.

 

בשנות ה-70 של המאה ה-18 החלה עלייתם של יהודי בוכרה לירושלים, הודות לפועלו של הרב יוסף ממן מעיר המקובלים בצפת. יהודי בוכרה החלו לעלות לארץ ישראל בעיקר ממניעים דתיים. בשנות ה-80 של המאה ה-19  גברה העלייה לארץ. בשנת 1889, עם הקמת השכונות החדשות בירושלים אשר מחוץ לחומות והגעת מספר חברי קהילה ל-200 איש, התאגדו יהודי בוכרה בחברה ושמה "חברת ציון מקהילת קודש בוכרה וסביבותיה". הם החליטו להקים לקהילה שכונה בעיר אשר תקרא "רחובות" בעקבות הפסוק  "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחובות ויאמרו כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ". לשם בניית השכונה שלחו חברי הקהילה אגרת מיוחדת ליהודי בוכרה ובה ביקשו את תרומתם על מנת ש"שם קהילתנו יגדל ויתנוסס תוך עיר קדשנו ותפארתנו". מטרת החברה הייתה לייסד בית כנסת לעדה הבוכרית, להכין מקום קבוע לישיבה ולתלמוד תורה, לייחד מקום להכנסת אורחים (מנהג חשוב בקרב אנשי העדה הבוכרית), לגמול חסד עם עניי העדה ולגביית צדקה מסודרת. תשעה חודשים לאחר פרסום מטרות החברה הועלתה ההצעה לקנות אדמות ולבנות עליהן שכונת מגורים בירושלים. החברה אספה כסף למען הבנייה המתוכננת, ובכתב התקשרות יצאה ב"קול קורא" ליהודים בבוכרה לסייע ולתרום למען הקמת השכונה. בעקבות ה"קול הקורא" נקנה שטח של כ-65 דונם מהשלטון התורכי ממערב לשכונת בית ישראל, בקצה הצפון מערבי של העיר. לשכונה נבחר השם "רחובות". בוועד שעמד בראש השכונה היו חמישה חברים שהחליטו לבנותה בסגנון אירופאי. הם הזמינו אדריכל איטלקי והוא תכנן את השכונה בצורת רחובות ישרים ורחבים שהצטלבו בזוויות ישרות.

 

מקימי השכונה הקפידו לתת שטח שיוקצה לציבור מתרומות של יהודי בוכרה, שבו יוקמו בית הוועד, בתי הכנסת ובור מים משותף – חצר זאת נקראת חצר ההקדש, אשר הוקדשה על ידי חברת מקימי השכונה מתרומות יהודי בוכרה. החצר היא מעין מרכז שיתופי וקהילתי שהוקם למען צורכי כל התושבים. החצר בצורת מלבן גדול ( 60X50 מטר),היא מבנה טיפוסי אשר עוצב בתכנון המקורי של השכונה. על החצר סוגרים בתים חד קומתיים ודו קומתיים כחומה. את הבתים מעטרים שלטי הקדש רבים ובהם מצוין תאריך הבניה במקור. בחצר היו 25 דירות ושלוש כניסות מכיוונים מזרח, דרום וצפון. בתוך חצר ההקדש נוסדו בתי כנסת , מקוואות, תלמוד תורה, בית הועד של הקהילה ובור מים גדול. גם בית הכנסת של בני משפחתי שוכן בחצר ההקדש. 

 

בתחילת המאה ה-20 השכונה הפכה לגדולה ומבוססת. בשנים אלו שכונת הבוכרים גדלה והתפתחה ופיתוחה המשיך עד למלחמת השחרור ב-1948. בין בתיה ניתן למצוא מבנים נאים בסגנון איטלקי-אירופאי כפי שתכנן האדריכל. הבניין המפורסם ביותר ביניהם הוא "הארמון".

 

ה"ארמון" – אדריכלות איטלקית בשכונת הבוכרים 

 

מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הבולשביקית ברוסיה גרמו למהפכה גם בשכונת הבוכרים. יהודי בוכרה שתרמו כספים רבים לתושבי השכונה הפסיקו את תמיכתם הכספית במלחמה וכך אבדו המקורות הכלכליים. רבים מתושבי שכונת הבוכרים הפכו לעניים חסרי כל. עם הזמן איבדה שכונת הבוכרים מזוהרה  ונזנחה. בתיה היפים התיישנו וחלקם אף נהרסו. כמו כן התמעטה בה הקהילה הבוכרית.

 

השכונה כאמור שוכנת בחלקו הצפוני של מרכז ירושלים וגובלת בשכונות סנהדריה מצפון, כרם אברהם ממערב, גאולה בדרום ובית ישראל ממזרח והיא הוקמה ב-1891. ראשוני העולים  לשכונת הבוכרים היו אב ובנו ולאחריהם  החלה עלייה גדולה. היה קושי גדול בעלייה באותה תקופה והעולים המעטים שעלו חירפו את נפשם כדי להגיע לארץ ישראל, תוך כדי מסע רגלי וטלטלות קשות בדרך. ב-1910 העלייה מבוכרה לארץ ישראל הלכה וגברה. עם  פרוץ מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הרוסית ב-1916, עלו כמעט כל תושבי בוכרה לארץ ישראל. גם אמי עלתה לארץ באותה תקופה, בעקבות המכה הקשה שספגה הקהילה הבוכרית לאחר המהפכה הבולשביקית ברוסיה. השינוי לרעה מצד השלטונות גרם להוריה לעזוב ולעלות על גבי חמורים ממרכז אסיה דרך סוריה לארץ ישראל.

 

אני נולדתי ב-17.6.1937, להורי חנה ומשה בביוף.  גרנו בשכונת הבוכרים ברחוב שלמה אליאסוף  3, בסמיכות לבית הכנסת בביוף-יששכרוף. החצר הגדולה שבה גרתי היתה בנויה בצורת מרובע עם דירות סביב ההיקף, כך שכל השכנים חיו יחד אחד עם השני. השיחות היו שיחות שכנים בתוך חצר גדולה. במרכז החצר היה בור מים גדול שעל המשטח מעליו שיחקו כל ילדי החצר. המשחקים ששיחקנו היו קלאס, חבל, חמש אבנים, תופסת, ולעיתים יצאנו לנדנדות במגרשי המשחקים הסמוכים. צעצועים כמעט ולא היו לנו. מי  שידו הייתה משגת היה משכיר אופניים לשעה והיה רוכב על האופניים ברחבי השכונה. לא כל הילדים זכו לתענוג זה. כשאני חושבת כמה השתנו הזמנים ומה מקבלים הנכדים והילדים כיום מהוריהם אני תוהה כיצד גדלנו אנחנו.

 

בתמונה: משפחת בביוף בבית בשכונת הבוכרים – מימין עומד ברוך, מתחתיו לבנה, אבי משה בביוף ז"ל , לשמאלו עומדת מעל יפה ז"ל, מתחתיה התינוק יוסי, אמי חנה בביוף ז"ל, והשמאלית ביותר עדינה. חסרות בתמונה 2 אחיותי הגדולות בתיה הי"ו ואסתר ז"ל.