מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1960 וגדלתי במושב יגל משק 47, גדלתי עם שני חדרים בבית ועם 9 נפשות: 5 אחיות ו- 4 אחים. הבנות היו האחיות הגדולות במשפחה ולכן הרגשנו המון אחריות לגבי האחים הקטנים שלנו. במשפחה שלנו האבא היה אחראי על החינוך שהיה בבית ואמא שלנו הייתה אחראית לכל מה שקשור בגידול הילדים. עבדתי עם אחיותיי במשק ואני עד היום זוכרת את גידול הירקות ואחר כך פרחי הסיפנים וירקות כגון עגבניות ופלפל והיינו עובדים הרבה מאד במשק. היינו עוזרים להורים שלנו למיין את כל הירקות ולהכין אותם לשווקים. עם הזמן אבא שלי עבד בפרדס יחד עם כל החברים במושב, המחיה לא הייתה קלה. הייתה שמחה גדולה בשכונתי מפני שכל משפחה בשכונה הייתה מרובת ילדים ורוב הזמן היינו עם חברים מפני שכל הזמן הבתים היו פתוחים ולא נעלנו את הדלתות עם מפתח.

אני זוכרת שכשהייתי בת 9 תפקידי היה לעזור בבית בכביסת הגרביים. אני הייתי אוספת את כל הגרביים של המשפחה וכיבסתי ביד באהבה גדולה זה היה ממש טקס.

אני עד היום זוכרת את הגן. הגן היה ממש קטן והיינו הרבה ילדים. לגננת קראו רינה והיא הייתה גננת מקסימה. היא הייתה באה לבקר בבתים ותמיד כל ההורים היו דואגים לה, לדוגמא: אם אמא שלך הכינה משהו טעים או מיוחד, הייתה חייבת לשלוח לה והגננת הרגישה בת למשפחה גדולה. אני זוכרת גם את השירים של הגן, לדוגמא: "הנה ספרי, הנה ספרי, מהיום הוא חברי, בו אלמד סיפור ושיר ואהיה קורא מהיר". "נעמוד בתור מלפנים ומאחור, בוא נלך ליטול ידיים, לא נתיז אף טיפת מים, שירי בום בום, צירי בירי בירי בום".

בגיל 11 אני היחידה שיצאתי למחנה קיץ במושב שלי והצטרפתי לקבוצה ממושב אחר ועד היום אני זוכרת את זה כחוויה מצוינת. במחנה במשך שבוע שלם, ישנו באוהלים. עשינו אש לילה, סולם חבלים, צעדנו המון ברגל, ובכל ערב עשינו מדורה בלילה ולא היינו עם הטלפונים, ממש מנותקים ואני זוכרת זאת כחוויה שמעצבת את האישיות.

בית ספרנו היה בית הספר היחידי במושב ובו הייתה מסעדה שאכלנו בה ארוחת צהריים. היה שם אוכל טעים מאד ולא שילמנו מאחר שהיינו משפחות מרובות ילדים. תמיד במסיבות סיום, אהבתי מאד משחק ותמיד שיחקתי את התפקיד הראשי.

נרשמתי לתיכון בפתח תקווה ושמו בית בלומה הייתי נוסעת לבית ספר באוטובוס והיו לי חברות מכל רחבי הארץ ואלה היו ארבעת השנים שעיצבו אותי מבחינה חברתית, עצמאית והתמודדות אישית שלא ידעתי על המסוגלות שלי. תמיד היה לי עם מי להיות מבחינה חברתית. כשעברתי לתיכון, הרגשתי את הנתק עם הבית, אבל בפנימייה רכשתי חברות מכל רחבי הארץ: ערד, ירושלים, באר שבע ולוד כי גרתי שם. הייתי באה לבקר בבית פעם בשבועיים.

רכזת הפנימייה התעקשה שנעבוד אחרי הלימודים, בכדי שנעריך את הכסף במקום לקבל דמי כיס. כשהייתי מגיעה לחופשה הביתה, תמיד אבא שלי הציע לי דמי כיס וסירבתי לקבל כי היה לי. כשסיפרתי לאבא שלי שיש לי כסף משלי, הוא דאג מאיפה יש לי כסף ויום אחד הפתיע אותי והגיע לבית ספר שלי, כדי לדעת מאין הכסף ואז הרכזת אמרה לו אל תדאג, אני מתעקשת שיעבדו כדי שיהיה להם ערך לכסף ואני אחראית לזה. אבא שלי מאוד התרגש והיה מאוד רגוע כי ידע מאיפה אני מקבלת את הכסף. אני זוכרת אני את חופשת הפסח שלא הגעתי הביתה כי עבדתי כל החופשה עם חברות קרובות שלי. נסענו לבני ברק וקניתי לכבוד החג מתנות למשפחתי: לאחיי הקטנים חולצות, מפת שולחן צחורה ויפה לשולחן, וכד כחול ויפה גם כן לשולחן. הגעתי הביתה נרגשת ושמחה כי מכספי קניתי את המתנות ומפה הרגשתי אחראית. אלו ארבעת השנים היפות שעיצבו אותי מבחינה מוסרית, ערכית ועצמאית.

בתום תקופת הלימודים הכרתי את אריה ולאחר שנה התחתנו המעבר היה ממושב למושב בהתחלה היה קשה לי בגלל התרבות התמנית אך לאט, לאט אהבתי את השמחה, התרבות זה שהם מצפצפים על הכל ולא לוקחים שום דבר קשה במושב שלנו. כולם אנשי חסד ומעשים טובים אפילו אנשים ששוכרים דירות לא רוצים לעזוב את המושב.

גרנו ליד ההורים של בעלי, טיפלנו בהורים באהבה, בטוב וברע ולא באהבה שתלויה בדבר. עם השנים ילדתי את מורן בתי הבכורה ואחר כך את משה היקר. לאחר לידת משה, בנינו את בתינו ליד ההורים ובעלי היה בן ממשיך. לאחר תשעה שנים נולדו ענבל ואביצור עבדנו קשה מאוד כדי להתקיים וכדי לגדל את הילדים בצורה הכי טובה שאפשר כמו שכתוב "יגעת ומצאת תאמין" תודה לאל ומודה אני לקב"ה שגמלנו טוב.

כדי לסיים את הסיפור רוצה אני לסגור מעגל לכבוד הוריי היקרים, אמא אסתר ואבא משה. הרבה סיפורם שמעתי על מרוקו  ואורח חיי הוריי שם והקב"ה זיכה אותי לצאת לטיול בדיוק לפני שנה באוגוסט 2018. התרגשתי מאוד וממש הרגשתי שסגרתי מעגל ובליבי תמיד אמרתי "הטיול הזה בשביל הוריי", שעברו תלאות עד שהגיעו לארץ ישראל.

תוך כדי הטיול הבנתי וראיתי טוב מאוד על מה הוריי מדברים ומספרים על אנשי החסד שהיו שם, כל מיני סיפורי צדיקים שזכיתי לפקוד את קיברם ועל המרחקים שהיו נודדים ממקום למקום על חמורים וסוסים ואז הבנתי על מה הם מדברים, שלפני כן לא תפסתי את זה במחשבה, זה לא היה נראה לי הגיוני.

הדבר שהכי ריגש אותי זה לראות את הקברים של יהודים צדיקים גדלי דור ותורה, איך הגויים שומרים על הקברים במסירות נפש כאילו הקברים שייכים להם, לא להאמין ,עד שרואים. פשוט מרגש עד דמעות זה איך שהגויים מקבלים אותנו באהבה ובחיבוק והם בעצמם גרים במסירות ליד הקבר: מנקים, שוטפים, מטפלים בנרות ומטפלים בשמנים.

תמיד אני אומרת כמו שנאמר "צדיקים במותם חיים" והכל זכות אבות. תודה לאבינו שבשמיים.

הזוית האישית

שקד: מאוד נהניתי מהתהליך שעברתי עם סבא וסבתא שלי. זו הייתה חוויה נעימה, מאחדת ושופעת זמן איכות. נהניתי לשמוע על חוויותיה של סבתא שלי, כשהייתה נערה בתיכון. בהזדמנות זו אומר תודה רבה לסבא וסבתא שלי על שלקחתם חלק בחוויה זו, התרגשתי ושמחתי לראות שאתם מקפידים להגיע ולשתף פעולה.

אוהבת ומעריכה אתכם, נכדתכם שקד מן.