מאגר סיפורי מורשת

שמי מירה פרחי, אני סבתא של שקד. נולדתי בגבעתיים בתאריך 20 לינואר 1958 בישראל. כאשר התבקשתי להצטרף לתכנית הקשר הרב דורי, נעניתי מיד.

במפגש השלישי התבקשנו להגיש סיפור. הסיפור שלי הוא על מסע הילדות המיוחד בין העיר לקיבוץ.  גדלתי בעיר גבעתיים למשפחה מבוססת: אבא מוכר מאוד בעיר ובמדינה בכלל, דור שביעי בארץ. אמי עלתה ממצרים ואני ינקתי ציונות מילדות. גדלתי על תקומה ושהיתי בצל ראשי מדינה מובילי דעת והשפעה, לדוגמא: דוד בן גוריון ומשה דיין.

כמו כל ילדי השכבה מגיל צעיר פקדנו את קן הנוער העובד. בגיל 11 קיבלתי החלטה לעבור לקיבוץ. ההורים שלי קיבלו זאת בהשתוממות רבה, איך אני אעזוב את הפסנתר? ואת העיר? את חברי לכיתה (כיתה ו')?, עם כל הקושי, הם כיבדו את החלטתי ועברתי לקיבוץ רוחמה.

בקיבוץ הצטרפתי לקבוצת אורן. היינו 15 ילדים בקבוצה בבית ילדים עם לינה משותפת, חדר אוכל וכיתה באותו המבנה. אימצה אותי משפחה מהקיבוץ, גיורא ואהובה, והיו לי באותה העת שני אחים – דלית ועומר, ילדיהם. עם השנים הצטרפו גם אלעד וסמדר.

כשגדלנו והגענו לכיתה ז', גיל חטיבת הביניים, עברנו למוסד החינוכי (הדומה לתיכון). שם למדנו וגם גרנו. הייתה לנו כיתת לימודים בה למדנו וישנו בשתי קומות: קומה נפרדת לבנים וקומה לבנות. בכיתה ט' עברנו לשער הנגב ואז מדי בוקר נסענו באוטובוס הצהוב בשער הנגב. נפגשנו עם בני קיבוץ מכל האזור, לדוגמא: נחל עוז, כפר עזה, ברור חיל וניר עוז.

בקיבוץ רוחמה היה תהליך ההתחשלות וההתמודדות עם גיל ההתבגרות שלי, שהייתה קשה ולא פשוטה עם בני קיבוץ. בכל פעם הייתי צריכה להוכיח את עצמי מחדש .לדוגמא, בחג פורים היינו בוחרים נושא ואת האולם ששם היה האירוע היינו מציירים. אני הקטנה בתחילת הדרך, רציתי גם לצייר כי הציור היה חלק מהתכונות והתחביבים היותר חזקים אצלי. לאחר ניסיונות נואשים קיבלתי פינה והוכחתי שאני יודעת לצייר ומאותו יום, גילו את הכישרון שלי ונבחרתי לצייר אולמות שלמים. גם שקד נדבק במעט בחיידק ומגיע אלי לצייר באהבה ענקית.

תחום נוסף שאהבתי במיוחד זה את הדיר והאורווה, בה רכבתי על סוסים. תוך כדי עבודה בדיר הסוסה המליטה ואני קיבלתי את הטיפול בסייחה. היא הפכה להיות שלי, קראתי לה "חמודה". גידלתי את "חמודה" עד שהגיעה לגיל 6 שנים. ביחד התחרנו בתחרויות סוסים אזוריות.

נקודת המפנה שלי הייתה כאשר התחלתי את לימודי בבית ספר לאחיות. פה החל בעצם תהליך החזרה שלי לעיר. למדתי בבית החולים השרון שהיה קרוב לעיר גבעתיים ולאט לאט התחלתי לחזור מהקיבוץ אל עיר הולדתי. לאחר שסיימתי את בית הספר לאחיות, התגייסתי לצה"ל ושם שירתי כמפקדת מרפאות מרחבית.

עד היום לי, לילדי ולנכדיי יש קשר משפחתי חם עם הבית בקיבוץ, עם בני קבוצתי אורן ובני משפחתי מרוחמה. גם ילדיי ונכדיי נוסעים לרוחמה ולא רק להנות מהאדום של הכלניות.

היום אני בעלת חברת ביטוח, ממשיכה את דרכו של אבי, בעלת תפקידים בכירים בלשכת סוכני הביטוח, גאה מאוד בשליחות שלי כסוכנת ביטוח. הביטוח עובר אצלנו בירושה.

הזוית האישית

שקד: התכנית הייתה לי מאוד מעניינת כי בפעם הראשונה שמעתי על ההחלטה של סבתא והמעבר שלה מהעיר לקיבוץ.

מירה: זו הייתה הזדמנות לספר לשקד על חיי מהצד האחר, שקד ידע על הקיבוץ ,עם זאת זו הייתה הפעם הראשונה שהזדמן לי לחשוף בפניו על החלטתי כילדה על מעבר מהעיר לקיבוץ, זה היה תהליך מעניין.