מאגר סיפורי מורשת

הנכדה יודית ריבר מתעדת את סיפורה של סבתא רבתא שלה, אסתר ליפשיץ.

סבתא נולדה בשנת תרח"צ 1938 בצ'צנוב שעל יד לבוב, שהייתה בתקופה ההיא בשליטתה של  פולין. (כיום היא חלק מאוקראינה).

הבריחה מפולין לרוסיה

בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשסבתי הייתה בת שנה, ברחו הוריה של סבתא מהגרמנים לרוסיה. הרוסים אפשרו לפליטים לגור בסיביר שנתיים, ואחר כך העבירו אותם לאוזבקיסטן (רוסיה האסייתית) ברוסיה, סבתי ואחותה הגדולה, חיה שרה, נשלחו למוסד לילדות. מכיוון, שאביה נלקח לשרות  בצבא האדום- הרוסי ואמה הייתה צריכה לעבוד למען רוסיה כדי להתפרנס ולהביא אוכל.

האוכל במוסד ניתן בצמצום גדול, כך, שכל הזמן הן היו רעבות. מי שחלה אז היה בסיכון גדול. במוסד לא היו שירותים. הם היו צריכות ללכת לדיר חזירים כדי להתפנות, זה היה מאד מפחיד. לילה אחד אחותה של סבתי לוותה את סבתי ל"שרותים", ואז חזיר אחד נער בקול רם, אחותה נבהלה מאד וחלתה מרוב בהלה. ומכיוון  שלא היו תרופות ואוכל, היא לא הצליחה להתאושש ונפטרה. הרופאים קבעו שהיא חלתה בדיזנטריה (מחלה שמתפרצת מרעב), אך המשפחה בטוחה שזה התחיל מהבהלה.

הבריחה מהצבא האדום

באמצע המלחמה אביה הצליח לברוח מהצבא ולהתחבא אצל ידידים יהודיים. ומעשה שהיה כך היה: אביה של סבתא היה במחנה צבאי שמשם נשלחים חיילים לחזית ולמקומות הכי מסוכנים. אביה של סבתא חלם שהשוויגער שלו (חמותו) אומרת לו: "תן בקבוק משקה לשומרים. הם ישתו ויירדמו ואז תברח". וכך אמנם קרה. הוא ברח ליער. ביער כאשר רץ, הוא ראה כל הזמן דמות של אדם זקן שמכוונת אותו לאן לרוץ. לאחר תקופה ארוכה הוא ראה תמונה של האדמו"ר הזקן ונזכר שזו הדמות, שאמרה לו לאן לפנות ביער. סבא ברח עד שהגיע לישוב וחיפש בית עם מזוזה. הוא דפק בדלת, ולהפתעתו הרבה ולשמחתו פתח את הדלת בן דודו. בן דודו נתן לו בגדים אזרחיים וסידר לו תעודה של אדם אחר. בכל זאת הוא התחבא ועבר ממקום למקום עד שהגיע למשפחתו באוזבקיסטן.

היציאה מרוסיה

בסוף המלחמה נולדה לסבתי אחות. ואז הרוסים אפשרו לכל האזרחים הפולנים לחזור לפולניה. המשפחה חזרה לפולניה. שם הייתה אנטישמיות גדולה. והם החליטו לעזוב את פולין. הם עברו לאוסטריה ומשם למחנות של פליטים יהודיים בגרמניה. במקום שהגיעו היו 2 מחנות. אחד נקרא "גליל" כי היה על ראש ההר. השני לרגלי ההר נקרא "נגב". באמצע הדרך, בין שתי המחנות היה בית ספר לילדים ושם סבתי קבלה נעלים חדשות פעם ראשונה בחיים!

הצבא האמריקאי וארגונים יהודים נתנו לפליטים אוכל ובגדים. הקימו בתי ספר ובתי כנסת. אבא של סבתא התחיל שוב לעבוד כסופר סת"ם. ושם נולד אחיה הקטן של סבתי. רב צבאי מהצבא האמריקאי נתן לסבתי בובה. זה היה המשחק היחיד שהיה לה. לחברותיה לא היו משחקים. עוד מאוזבקיסטן משפחתה של סבתי היו ביחד עם משפחות חב"דניקיות וכן במחנות מגרמניה. היא זוכרת את משפחות ליפסקר, לבקיבקר, חן ושניאורסון בשלב מסוים פתחו בית ספר לבנות 'בית רבקה' וסבתי עברה ללמוד שם.

העלייה לארץ

בגיל 10 עלתה משפחתה של סבתי לארץ. תחילה גרו במעברה בפרדס חנה. התנאים היו קשים ביותר. בלילות נשמעו קולות של שועלים מייללים ואימא של סבתי, הייתה עדיין עם הפחדים של המלחמות, היא חשבה שאלו קולות של  ילדים בוכים, מרוב צער היא חלתה, ולכן הם עברו לגור במעברה בחדרה. שם התנאים היו משופרים. הם קבלו חצי צריף, ולאחר שנתיים עברו לבני ברק.

בשנים האלו הייתה בארץ תקופה קשה, תקופת ה"צנע" בתקופה זו ניתן היה לקנות אוכל רק עם תלושים שהוקצבו לכל משפחה. היה איסור להעביר אוכל ממקום  למקום. כדי להחזיק מעמד, אנשים קנו אוכל בסתר ממקומות אחרים. הורי סבתי היו קונים עוף לשבת בחדרה. סבתי בתור ילדה הייתה נוסעת באוטובוס לקנות את העוף, כי המפקחים לא היו בודקים ילדים. היא הייתה מביאה את העוף לשוחט. ואחר כך לאישה שתפקידה היה לנקות את העוף. ואז הייתה עוטפת אותו, מחביאה אותו מתחת למעיל וחוזרת לבני ברק.

פעם אחת היא אחרה את האוטובוס האחרון שיוצא מחדרה בערב. הוריה דאגו מאוד. לא היו אז טלפונים. והם היו ערים כל הלילה והתפללו. בבוקר למחרת כל המשפחה הלכה לתחנה, ושמחו מאוד לראות את סבתי חוזרת באוטובוס הראשון של הבוקר.

הקמת המשפחה

סבתי הכירה את השוחט מחדרה ואת בנותיו עוד מימי מגוריה במעברה בחדרה. כשבגרה  הציעו לה שידוך את בנו של השוחט: סבי צבי מנשה ליפשיץ (ע"ה) אני לא זכיתי להכיר אותו. הוא נפטר בגיל 56. השדכן היה חבדניק שהכיר את המשפחה עוד מאוזבקיסטן, ואחר כך  היה אתם במחנה הפליטים בגרמניה. החסיד הוא הרב לבקיבקר מבני ברק. שגיסו היה הדרשן והמגיד הידוע, הרב יענקלע גלינסקי ע"ה. שהכיר את אביו של סבי, הר' יצחק ליפשיץ, המוהל והשוחט מחדרה. הוא התגורר בחדרה בהוראת הרבי הריי"ץ – רבי יוסף יצחק מלובאוויטש.

סבתי גרה בבני ברק, ובמשך שנים ארוכות התקיים שעור תניא לנשים ולבנות בבני ברק. זה היה משהו מיוחד ונדיר. כי באותם ימים הייתה התנגדות גדולה ללימוד החסידות שם. סבתי זכתה שכל 7 ילדיה וצאצאיהם חב"דניקים ומקושרים לרבי.

הזוית האישית

יודית: סיפור חייה של סבתא הוא מסע מרתק המחבר בין דורות.