מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי והעלייה לישראל

שמי יוסף מילוא, סיפורי עוסק בעלייתי לישראל; אחרי מלחמת העולם השנייה נשארו באירופה עשרות אלפי יהודים ניצולי שואה שאיבדו את כל מה שהיה להם. האנשים האלה נקראו עקורים. הרבה מהעקורים נדדו למערב אירופה, במיוחד לגרמניה המערבית, שם שלטו האמריקאים, והם הכניסו את העקורים למחנות וטיפלו בהם.

הוריי, שרה ומיכאל, הגיעו לגרמניה המערבית בשנת 1946 וחיו במחנה עקורים ליד מינכן, שם ישבו שנתיים. אני נולדתי בבית חולים ליד המחנה, בעיר קטנה שנקראת וסרבורג ביוני בשנת 1948. מדינת ישראל קמה בתאריך 15 למאי 1948, שבועיים לפני שנולדתי. כשמדינת ישראל קמה היא קיבלה את כל העקורים היהודים שחיו באירופה. הוריי, אני ואחותי עלינו לארץ שנה אחרי כן באוניית המעפילים "גלילה". נסענו למרסיי שבצרפת, שם עלינו על האונייה יחד עם מאות עולים ממרוקו, והפלגנו ישר לנמל חיפה במשך שבוע. התנאים בספינה היו קשים מאוד: היה צפוף מאוד, רוב הנוסעים היו חולים במחלת ים, היה קשה מאוד למצוא אוכל לתינוקות ואני הייתי חולה בכל מיני מחלות ובכיתי כל היום, כל זמן ההפלגה. לבסוף, באוקטובר שנת 1949, הגיעה הספינה לנמל חיפה.

השנים הראשונות של המשפחה בישראל

הגענו לארץ באוקטובר שנת 1949 ומלחמת השחרור עוד לא הסתיימה. שלחו אותי ואת משפחתי למחנה עולים בפרדס חנה, את אבי לקחו מיד לצבא ושחררו אותו זמן קצר אחרי זה בשל סיום המלחמה. בשירותו בצבא היה אבי נהג משאית. כמה חודשים לפני כן נכבשה יפו מידי הערבים, ורוב התושבים הערבים ברחו ממנה יפו (והיום הם פליטים). בבתים שנטשו הערבים ביפו הושיבו עולים חדשים.

אנחנו קיבלנו בית בשכונה בין יפו לבת ים, שנקראה סַחנֶה דֶרוויש, ובעברית קראו לה גבעת עלייה. הבית שקיבלנו היה חצי הרוס, היתה בו חצר מרוצפת גדולה מוקפת חומה, ובאמצע החצר עמד עץ תות גבוה. כשהייתי ילד קטן הייתי מטפס עליו הרבה. בקומה התחתונה היה מטבח ועוד חצר ובקומה העליונה חדר שינה. אבי שיפץ את הבית, שהיה חצי הרוס, בנה מדרגות עץ מהקומה התחתונה לעליונה ועשה עוד כל מיני שיפוצים.

אחרי מלחמת השחרור עמדה מדינת ישראל במצב קשה. הארץ היתה הרוסה מהמלחמה, 6,000 איש נהרגו (1 אחוז מתושבי המדינה באותה תקופה). היו מעט מאוד מקומות עבודה והארץ קלטה מאות אלפי עולים, שלכולם היה צריך לספק דיור ועבודה. התוצאה היתה עוני גדול של רוב האוכלוסייה. בגלל המחסור במוצרי מזון החליטה ממשלת ישראל על קיצוב שנקרא "צנע". כל משפחה קיבלה תלושי מזון, שתמורתם היתה מקבלת מוצרי מזון במכולות ובאטליזים. אבי עבד בתור נהג משאית ועבד ברוב שעות היממה. כדי שיהיה לנו יותר אוכל, גידלנו תרנגולות בחצר, ירקות בערוגות ואפילו אווזים.

שנות הילדות ביפו

בילדותי בילינו אני והחברים שלי את רוב הזמן אחרי בית הספר במשחקים ברחוב, כמו כדורגל, מחניים ועוד. מי שהיה לו כדור באותה תקופה נחשב למקובל וכולם רצו את חברתו. באותה תקופה היה מאוד קשה להשיג כדורים, כי הכדורים היו עשויים מעור ממש ולכן היו יקרים. לדוגמה, כדור כדורגל היה מתנה יפה לבר מצווה, או שאנשים היו מקבלים כדורים מאמריקה. בנוסף היה משחק שנקרא "קדרים באים", ובשפה המודרנית "תפוס ת'דגל". כשירד גשם היינו משחקים בבתים במשחקים כמו חמש אבנים, גולות ועוד.

בילדותי ביפו בנו בשכונתנו מעברה לעולים מארצות צפון אפריקה, כמו מצרים, לוב, מרוקו ועוד. רוב העולים במעברה הזאת הגיעו ממרוקו. כשנבנתה המעברה  גדלה השכונה שלנו מאוד ונוספו לה המון אנשים עם תרבויות ושפות שונות. בהתחלה לא היה קל להתרגל אליהם, וגם הם היו צריכים להתרגל אלינו ולשפה העברית, אבל בסוף הם השתלבו בתוך שכונתנו.

כשהייתי בן חמש נסגר הגן בשכונתנו ובאין ברירה אמי רשמה אותי לבית ספר דתי של תנועת חב"ד, למדתי שם שנה אחת, ולכן כשהגעתי לבית ספר יסודי כבר ידעתי לקרוא ולכתוב.

בילדותי

אירוע משמעותי בילדות

מלחמת סיני היתה האירוע המשמעותי שלי מילדותי ביפו. מלחמת סיני פרצה בשנת 1956. היה סכסוך בין צרפת, בריטניה ומצרים על תעלת סואץ, וישראל ניצלה את ההזדמנות כדי להכות את צבא מצרים ולהפסיק את הפיגועים בגבול. כשפרצה המלחמה הוכרזה "האפלה": אסור היה להדליק אורות בלילה, כדי למנוע ממטוסי אויב למצוא את המטרות שלהם ולהפציץ אותן. אבי חפר בחצר תעלת מגן, מכיוון שלא היה לנו מקלט בבית, והכוונה הייתה שאם תהיה הפצצה אני ומשפחתי נשב בתוך התעלה. כמה ימים אחרי תחילת המלחמה אבי גוייס למילואים, ואמי מאוד דאגה. המלחמה נגמרה אחרי שבוע, אבי חזר הביתה בשלום ואמי נרגעה. לילה אחד לפני המלחמה אבי הוציא אותי בלילה אל התעלה שחפר, הסביר לי מה צריך לעשות בזמן הפצצה, והראה את הזרקורים נגד מטוסים, שחיפשו מטוסי אויב בשמים.

שינוי חשוב אחר בחיים שלי בילדות היה המעבר מיפו לגבעתיים בסוף 1956. זה היה שינוי גדול מאוד, גם באורח החיים וגם בחברה, ולקח לי כמה שנים להתאושש ולהשתלב מחדש. בגבעתיים סיימתי בית ספר יסודי (שכלל אז חטיבת ביניים) וגם ארבע שנים תיכון.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא בשנת 1966 מיד אחרי החופש הגדול של השנה האחרונה בתיכון. באותו זמן היה אפשר להתנדב ליחידות קרביות, אבל אני לא התנדבתי לכלום כי לא ראיתי את עתידי בצבא, אלא רק חובה שצריך לבצע. התגייסתי לחיל השריון, נשלחתי למחנה של חיל השריון ליד לכיש, ושם עשיתי טירונות של חיל רגלים. תחילת הצבא והטירונות היה תהליך קשה מאוד, מכיוון שעזבתי את המשפחה שלי בפעם  הראשונה בחיי, וקיבלנו חופשות רק פעם בחודשיים. ולא הייתה שום דרך לתקשר עם המשפחה כי לא היו טלפונים, לא בבתים וכמובן לא ניידים. חוץ מזה הייתי מרוחק גם מהחברים ומהסביבה המוכרת לי.

האימונים היו קשים מאוד, שעות השינה היו מעטות והמשמעת הייתה נוקשה ביותר, גם בגלל שחיל השריון הקפיד על משמעת חמורה, יותר מחיילות אחרים. היו מעט מאוד חופשות הביתה, וכדי להגיע הביתה נסענו ב"טרמפים" (עומדים ליד הכביש בדרך הביתה, מרימים יד, ומכוניות פרטיות עוצרות לחיילים ולוקחות אותם). אחרי הטירונות עברנו לבסיס אחר והתחלנו באימון טנקים שנמשך חמישה חודשים. בחודשיים הראשונים למדנו טנקאות, כלומר נהיגה בטנק, תותחנות, קשר ומקלעים. אחרי החודשיים הראשונים ירדנו לנגב באזור ניצנה, ושם עשינו אימון טנקים בשטח. גרנו במחנה צבאי, שאנחנו הקמנו אותו, וישנו באוהלי סיירים. האימונים היו בחורף והיה מאוד קר. לא היו מקלחות. היינו מתקלחים פעם בשבוע במחנה צבאי סמוך במים קרים. התאמנו יום וליל, ובלילות היינו ישנים מעט מאוד, בגלל שבסוף האימון היינו חייבים לטפל בטנקים, וזה לקח המון זמן, ואחר כך היו לנו תורנויות שמירה.

השירות בצבא היה קשה, אבל בדיעבד אני מרוצה שעשיתי אותו. התבגרתי מאוד בצבא, רכשתי חברים לכל החיים, למדתי הרגלי עבודה ואחריות, עמדתי במבחנים קשים ולמדתי לסמוך על עצמי.

בעת שירותי הצבאי

אירוע משמעותי בתקופת השירות הצבאי

האירוע המשמעותי שלי מהצבא היה מלחמת ששת הימים. כשפרצה מלחמת ששת הימים ביוני 1967 כבר הייתי שיריונאי מבצעי, כלומר חייל שסיים את האימון הבסיסי והוא מוכן לקרב. בתקופת ההמתנה שלפני המלחמה הגדוד שלנו היה פרוש מניצנה ודרומה לאורך ערוץ של נחל, והטנקים היו מוסווים תחת רשתות הסוואה. בבוקר שבו פרצה המלחמה, בערך ב-8 בבוקר (אחרי מבצע מנה) קיבלנו את הפקודה בקשר. הפקודה היתה "סדין אדום".

יצאנו לכיוון מצרים (את הרשתות קיפלנו עוד בלילה), נסענו מערבה על כביש ניצנה, עברנו את גבול מצרים, והטנק שלי היה אחד הראשונים שעבר את הגבול. בערך בצהרים כבשנו מוצב קטן בדרך לאבו עגילה. עוד מרחוק השמדנו את הטנקים שהיו על המוצב, ואחר כך הסתערנו עליו וכבשנו אותו. בערב הגענו לאוּם כּתף שליד אבו עגילה ונערכנו לכבוש את המוצב הגדול שהיה שם. ההתקפה החלה מאוחר בלילה. שוב פלוגת הטנקים שלנו הייתה בחוד. נסענו לתוך המוצב תחת אש כבדה, ועברנו דרך שדה מוקשים. אחרי שהתגברנו על שדה המוקשים פרצנו לתוך המוצב, והשמדנו גדוד טנקים של המצרים שהיה מוצב שם. עברנו על תעלות של חיל רגלים, ויצאנו מהצד השני של המוצב עם זריחת השמש. משם המשכנו לכיוון התעלה.

הייתה עוד מלחמה בשירות הסדיר שלי – מלחמת ההתשה. ישבנו במוצבים על שפת תעלת סואץ והמצרים הטרידו אותנו בלי הפסק באש ובמארבים. גם שם היו לנו כמה הרוגים ופצועים. זה נמשך כמעט שנה, עד שהשתחררתי בשנת 1969.

השנים הראשונות לאחר השירות הצבאי וההיכרות עם סבתא

בשנת 1969, אחרי שגמרתי את שירותי הסדיר בצבא, הלכתי ללמוד מתמטיקה באוניברסיטה העברית בירושלים. רציתי ללמוד הנדסה בטכניון, אבל לא עברתי את הבחינות ולא התקבלתי, לכן החלטתי ללמוד מתמטיקה שנה אחת ולחזור לטכניון. בסופו של דבר לימודי המתמטיקה מצאו חן בעיני, והחלטתי להמשיך ולרדת מהרעיון של הטכניון.

גרתי בדירה שכורה בירושלים עם סטודנטים אחרים. סבתא גרה בדירה שכורה עם אחותי בתיה, וכך הכרתי אותה. היציאות הראשונות שלנו היו לגן החיות התנ"כי ולטיולים ביערות בהרי ירושלים. באותה תקופה בירושלים היו המון סטודנטים מכל הארץ, כי היו מעט אוניברסיטאות בכל הארץ, וגם בגלל שהאוניברסיטה העברית נחשבה לאוניברסיטה הטובה בארץ. הלימודים באוניברסיטה היו קשים, הדרישות היו גבוהות, המבחנים היו קשים, והתוצאה היתה שבסוף השנה הראשונה נשארו בחוג בערך חצי מהתלמידים, ואני ביניהם. מהשנה השנייה של הלימודים כבר התחלתי לעבוד ולממן את עצמי. עבדתי בתור שומר לילה. העבודה הייתה נוחה מכיוון שיכולתי ללמוד בלילה. בנוסף הצלחתי לעבור לגור במעונות הסטודנטים בתוך האוניברסיטה, וזה היה זול יותר ונוח יותר, ונהניתי מכל המתקנים של האוניברסיטה. אחר כך התחלתי גם לתת שיעורים פרטיים במתמטיקה ובאנגלית. בשנה השלישית התחילו ללמד באוניברסיטה העברית קורסים במחשבים, וכך נכנסתי לתחום הזה. המחשבים באותה תקופה היו יקרים ונדירים מאוד, ורק לגופים גדולים כמו לחברות ענק וממשלות היו מחשבים משלהם. אחרי שלוש שנים קיבלתי תואר ראשון במתמטיקה ובמחשבים, ותחום המחשבים מצא חן בעיני כל כך שהחלטתי לעזוב את לימודי המתמטיקה אחרי התואר הראשון. אחרי שסיימתי את הלימודים כבר גרתי עם סבתא בדירה שכורה משלנו בירושלים.

מלחמת יום כיפור

באותו יום כיפור יצאנו סבתא ואני לטייל ברחובות ירושלים, בערך ב 11:00 בבוקר, ומרחוק ראינו אוטובוסים נוסעים בתוך התחנה המרכזית. ניגשנו לשם וראינו מהומה גדולה, המון אנשים, חיילים במדים עולים על אוטובוסים ונוסעים, ואף אחד לא ידע מה בדיוק קורה. כשחזרנו הביתה ב-14:00 שמענו אזעקה. פתחנו את הרדיו (והיה רדיו מאותו רגע, אפילו ביום כיפור) ושמענו בחדשות שפרצה מלחמה. בערב באו לגייס אותי למילואים, ואמרתי לסבתא שאחזור בעוד יומיים…

לקחו אותנו באוטובוס לשדה התעופה לוד. הגדוד שלנו היה אמור לעלות על מטוס ולטוס לשארם א-שייח (בקצה הדרומי של סיני). כשהגעתי אל המסלול כל היחידה שלי מהשירות הסדיר כבר היתה ערוכה לעלות על המטוס. והם באמת עלו על המטוס, אבל לי אמרו להישאר, מכיוון שלא היה מספיק מקום במטוס. לקחו אותי ליחידה אחרת בבסיס אחר, והתחלנו להתארגן לרדת לסיני. בסופו של דבר ירדנו לסיני ארבעה ימים אחר כך, אחרי שקיבלנו טנקים ואת כל הציוד והנשק. העלו את הטנקים שלנו על מובילים, ונסענו לביר גפגפה שבמרכז סיני. עוד באותו לילה הורדנו את הטנקים מהמובילים ונסענו על הזחלים לכיוון התעלה. לפנות בוקר הגענו לחזית, בערך 20 קילומטר מתעלת סואץ.

עמדנו עם הטנקים על גבעות חול נמוכות, והמצרים הסתערו עלינו פעם אחרי פעם. היינו נתונים להתקפות של תותחים ומרגמות, לפעמים גם מטוסים, ואחר כך הסתערות של חיל רגלים, ואנחנו ניסינו להדוף אותם עם הטנקים. אחרי שלושה ימים של לחימה כזאת היו לנו עשרות הרוגים ופצועים בגדוד, הרבה טנקים נפגעו ונהרסו, והיה קשה מאוד להחזיק מעמד. אבל אחרי שלושה ימים גם המצרים התעייפו, וההתקפות הגדולות נפסקו, וכך נשארנו במין קיפאון כזה עד סוף המלחמה. לא חזרנו הביתה מיד אחרי הפסקת האש. נשארנו שם בערך חצי שנה, אבל מדי פעם היינו יוצאים לחופשות.

גם התקופה שנשארנו שם אחרי המלחמה הייתה קשה. התגעגענו מאוד הביתה למשפחות ולחברים והחברות, היינו מאוד רחוקים (בלב סיני), והחופשות היו מועטות. לבסוף, אחרי חצי שנה, חזרנו הביתה.

נישואין והקמת משפחה

סבתא סמדר ואני התחתנו בשנת 1974. בהתחלה גרנו בדירות שכורות, אבל אחרי כמה שנים קנינו דירה בשכונת גילה בירושלים. אני עבדתי במחשבים, במשרד האוצר, וסבתא עבדה במוסד לביטוח לאומי. בעבודתי פיתחתי בסיס נתונים גדול למרשם באוכלוסין. ארנון נולד בשנת 1976  ואפרת בשנת 1978. השכר שלי כעובד משרד האוצר היה נמוך, ולכן חיפשתי כל הזמן עבודות נוספות ועבודה בחברות פרטיות, שמשלמות שכר גבוה יותר. לבסוף מצאתי עבודה בחברת IBM. הבעיה היתה שסניף החברה היה בתל אביב, והייתי צריך לנסוע לעבודה כל יום מירושלים לתל אביב. לבסוף נשברנו והחלטנו לעבור למרכז. קנינו דירה בכפר סבא בשנת 1981, ושם גדלו הילדים שלנו ארנון ואפרת, ושם סבתא ואני גרים עד היום.

העבודה ב-IBM היתה מעניינת מאוד. הייתי כל הזמן בחזית הטכנולוגיה, עבדתי עם לקוחות חשובים (משרד הביטחון, תע"ש, בנקים, חברות ביטוח) ונסעתי המון לחוץ לארץ, בתקופה שעדיין הנסיעות היו יקרות ולא רבים נסעו, וככה הכרתי אנשים מכל העולם.

כשעברנו לכפר-סבא סבתא הפסיקה לעבוד בביטוח הלאומי וחיפשה עבודה חדשה. היא התחילה ללמוד עריכה ותרגום באוניברסיטת בר אילן. ראיתי את מה שהיא לומדת וזה מאוד מצא חן בעיני, לכן התחלתי ללמוד גם אני את אותו קורס. אני עבדתי במחשבים ב-IBM בשעות היום ובתרגום בערב, וסבתא עבדה בתרגום במשרה מלאה. היא תרגמה בעיקר ספרות יפה, ואני התמחיתי דווקא בספרי עיון, היסטוריה ומדע. שנינו תרגמנו מאנגלית לעברית. את הספרים הראשונים תרגמנו ממש ביד, בעט ונייר, ובלי אינטרנט רק בסוף המאה ה-20 הופיעו המחשבים הביתיים, ומאז אנחנו עושים את כל עבודת התרגום במחשב, וכמובן נעזרים מאוד באינטרנט ובכל השירותים שיש ברשת. בשנת 2010 פרשתי מתחום המחשבים ומאז אני עובד רק בתרגום.

הזוית האישית

סבא יוסף: היה לי כיף לראות את הנכד שלי מתעניין בתולדות המשפחה ולומד דברים חדשים, ואני חושב שזה קירב אותנו זה לזה.

הנכד עודד: נהניתי מהתהליך בו למדתי הרבה יותר מידע על סבא שלי ועל ההיסטוריה של מדינת ישראל והמשפחה שלי.