מאגר סיפורי מורשת

אנו, נדב אפרתי, תומר שמי, יובל בר שלום ואורין אדרי, תלמיד כיתה י'3 מתיכון דרכא רמון שבגדרה, מתעדים את סיפור חייה המעניין של יהודית מרקוס, סבתו של תומר שמי, במסגרת תכנית סיפור מורשת – הקשר הרב דורי בבית ספרנו.

כך מספרת יהודית: "שמי, היום, הוא יהודית מרקוס .אך שמי עבר תהפוכות רבות עד שהגיע לשם זה. נולדתי במשפחה בשם יהודית, רצו לקרוא לי על שם סבתי: מינדי. זהו שם יהודי אשכנזי שלא שומעים היום. כשהוריי הלכו לרשום אותי במשרד הפנים של רוסיה, שם אמרו להם שלא מאפשרים לקרוא לי בשם זה ושהם יחליטו מה יהיה שמי. רוסיה הייתה קומוניסטית באותה תקופה, העניקו לי את השם לודמילה ולהוריי לא הייתה כל זכות להתנגד להחלטת רוסיה. כך בעצם רשמו אותי במשרד הפנים עם השם לודמילה.

בשנת 1957 עברנו מרוסיה לפולין, גם בפולין השם לודמילה היה מקובל והכל היה בסדר עד שהגענו לארץ ישראל. כשהגענו לארץ ישראל חברותיי, אשר כבר גרו בארץ, אמרו לי ששמי אינו מתאים ושעומדות בפניי שתי אפשרויות: אדיבה או חביבה. בתור עולה חדשה, לא ידעתי מה זה אדיבה או חביבה אבל השם חביבה משום מה נשמע לי יותר טוב. אמנם בחרתי בשם חביבה אך לא נרשמתי איתו במשרד הפנים. היום בדיעבד כשאני מנסה להבין אז בעצם הפירוש של חלק מהשם לודמילה (מילה) הוא חביבה. באותה תקופה בחרתי בשם חביבה מבלי לדעת את ההקשר. במשך תקופה מסוימת בארץ קראו לי חביבה, בייחוד באולפן שבו למדתי שהיה בית ספר לגננות ושתלנות בפתח תקווה.

בהמשך אמרתי לעצמי שאני לא מרגישה שייכות מסוימת כלפי השם חביבה ולכן חזרתי לשם לודמילה. בתיכון שבו למדתי לא קיבלו את השם לודמילה ואמרו שהוא ארוך, אז לא היו הרבה עולים חדשים מרוסיה והשם לודמילה לא היה מוכר, לבסוף קיצרו לי את השם ל- לודי אבל לא כולם שמעו את השם כפי שהוא כשהוא נאמר וחשבו שהשם הוא יהודית ולכן אמרתי לעצמי שהסיפור הזה צריך להסתיים בכך שאלך למשרד הפנים ואחליף את שמי ליהודית, מאז שמי הוא יהודית וזהו הגלגול של שמי.

נולדתי עם שם המשפחה קייזמאן, פעם היו נותנים שמות משפחה לאנשים על פי עיסוקם ולכן אני רוצה לשער שנתנו את שם המשפחה הזה בעבר לאיש שעיסוקו היה קשור לגבינות אם מתייחסים לתרגום המילולי של קייזמאן – איש גבינה (בגרמנית). את שם משפחה זה הרוסים לא שינו והשאירו אותו כפי שהוא. שם המשפחה שלי נשאר איתי עד לחתונתי שבה שם משפחתי התחלף לזה של בעלי – שם המשפחה: מרקוס.

לידה ומשפחה

נולדתי ברוסיה בשנת 1951. כשש שנים לאחר מלחמת העולם השנייה, ברחבי רוסיה שרר אז עוני ורעב והיא הייתה מלאה בהריסות ממלחמת העולם. לאמי קראו שרה ולאבי קראו וולף. אמי נולדה באוקראינה (באותה העת אוקראינה השתייכה לרוסיה שהייתה ברית המועצות הגדולה). אבי נולד בפולין, קרוב לגבול רוסיה, הוא היה חייט והוא עבד במפעל תפירה, במלחמת העולם השנייה, אבי שירת בצבא הרוסי ונפטר כשהייתי בת 12, הוא היה איש צעיר בסביבות גיל ה-54. אני בת יחידה במשפחתי, אני מאוד מצטערת על כך שאין לי אחים או אחיות, סיפרו לי שברוסיה אנשים פחדו להביא יותר מילד אחד לעולם מפני שהיה קשה מאוד לגדל ילדים ולא היה מספיק אוכל ולכן רוב המשפחות היו בעלות ילד אחד.

מימין: אמי שרה, משמאל: אני בידי אבי – וולף, בעיר לוצק שבאוקראינה בשנת 1954

 מימין: אבי עם חבריו בצבא האדום בשנת 1942, משמאל: אבי במתפרה בשנת 1950 לאחר מלחמת העולם השנייה    

ביתי היה כמו צריף קטן עם גינה, אני חושבת שלידו היה גם בית כנסת. הוריי גידלו תירס ולידי ביתי היה ממש שדה קטן של תירס. אני לא בטוחה אם שדה זה היה בבעלותנו או שרק נמצא לידינו, אבל אני זוכרת את השדה הזה. בילדותי לא כל כך נהגו לחגוג את יום ההולדת, יכול להיות שזה בגלל שאבי נפטר בגיל צעיר, כשהייתי בת 12. בנוסף לכך, הייתי בת יחידה וכאשר הגיע יום ההולדת שלי לא הייתה שמחה כלשהי או משפחה גדולה לחגוג איתה את יום הולדתי. אני לא זוכרת שהיה איזשהו משחק מיוחד ששיחקתי בילדותי, אולי משום שלא היה כל כך מבחר של משחקים כמו שיש היום. אנשים לא כל כך הוציאו כסף על דברים כאלו, בעיקר לא בארץ קומוניסטית כמו אוקראינה (שהייתה אז רוסיה). למרות עיסוקו של אבי כחייט, הכסף לא הספיק לכלכלת המשפחה ולכן מדי פעם, בימי ראשון (ברוסיה הם ימי שבתון כמו ימי שבת אצלנו) אימא שלי הייתה יוצאת איתי החוצה, סוגרת את הדלת עם מנעול כאילו אין אף אחד בבית, התריסים היו מוגפים וזה אפשר לאבי לעבוד ולתפור לאנשים פרטיים, חליפות ודברים נוספים על מנת להרוויח עוד כסף לכלכלת המשפחה.

אני זוכרת חווית אנטישמית מהילדות שלי בגן הילדים. בגן הילדים שהייתי בו, לא היו הרבה ילדים יהודים, אני זוכרת שהגננת הייתה מלטפת את כל הילדים ואותי היא השתדלה שלא ללטף. הייתי ילדה קטנה בת ארבע בערך אבל אני זוכרת את זה כל כך טוב מפני שגם כאשר ילד הוא קטן הוא יודע להרגיש מי אוהב אותו ומי לא, היא עשתה זאת מפני שהייתי יהודיה. הרגשתי מאוד לא נעים, כשמלטפים את כל הילדים בגן חוץ מאחד או שניים בגלל שהדת שלהם שונה זה מאד פוגע. נשארתי בגן זה עד גיל חמש וחצי.

אני בגן הילדים באוקראינה

העלייה מרוסיה לפולין

עליתי מרוסיה (כיום אוקראינה) לפולין כאשר הייתי קרובה לגיל שש בשנת 1957. אני ומשפחתי עלינו לפולין מפני שרוסיה הייתה קומוניסטית לעומת פולין שהייתה סוציאליסטית. בפולין נתנו לאנשים מרחב לחיות וגם אבי היה יליד פולין והוא זכר בפולין חיים יותר טובים מאשר ברוסיה הקומוניסטית שכולם רוצים לברוח ממנה. הרוסים שהיו אז קומוניסטים, לא רצו שיעזבו את מדינתם, רק בשנת 1957 הם נתנו רק לחלק מהאנשים לצאת, אני לא יודעת למה הם עשו זאת, אולי זה בגלל שאבי היה יליד פולין, אבל אני יודעת שהיו גם כאלו שלא היו ילידי פולין ונתנו להם לצאת. זאת כנראה הייתה שנה אחת שהרוסים קצת פתחו את "השערים" אחרת לא היה ניתן לצאת בקלות.

הורי ואני בשנה הראשונה בפולין

על מנת לעבור ממדינה למדינה היינו צריכים לשהות בקרנטינה שזה מן הסגר שנמשך כשלושה חודשים בגבול המדינה. מטרת הסגר זה הייתה לוודא שאנחנו לא חולים במחלות מסוימות אשר מדבקות מפני שאף מדינה לא רצתה לקבל מהגרים עם מחלות ולכן החזיקו אותנו בהסגר, ראו שהכל בסדר ולאחר מכן נתנו לנו לעבור לגור בפולין. זאת הייתה שנה שבה רוסיה הקומוניסטית פתחה קצת את השערים והמון אנשים, בייחוד יהודים, ברחו משם.

חיים וחוויות בפולין

הרבה יהודים עלו מרוסיה לעיר ולבז'יך בפולין כשהגעתי אליה באותה שנה, לכן נוצרה בפולין קהילה קטנה של יהודים. סך הכל חיינו די בסדר ואני למדתי בבית ספר יהודי. הרגשנו שבפולין היה יותר חופש אבל האנטישמיות עדיין נשארה גם שם. היינו הולכים לבית הספר דרך פארק מאוד ארוך ותמיד קראו לי ולחברותיי יהודיות מלוכלכות ובשמות גנאי כאשר עברנו שם. אמנם כבר לא הייתי ילדה שצריכה שילטפו אותה, אבל זה עדיין היה פוגע. גם בבית הספר התיכון אני זוכרת שהייתה מורה שהייתה די אנטישמית, היא לא הסתכלה טוב על כל התלמידים היהודיים בכיתה שהיו כשלשה תלמידים.

אני לומדת בבית ספר יהודי בפולין

לאבי הייתה אחות שמשפחתה ברחה לאוסטרליה, היא שלחה להם מכתב שזו מדינה טובה בהרבה מפולין. כמעט עמדנו לנסוע לאוסטרליה, פתאום קיבלנו הודעה מהאחות הזאת שלא כדאי לנו, הם כנראה פחדו שמא נהיה נטל עליהם. זה היה קשה לאבי בצורה קיצונית ודרמטית, ככה לפחות אני הבנתי את זה בתור ילדה בת 12. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מהתקף לב. זו הייתה בשורה קשה מאוד בעבורי, בהתחשב בעובדה שאני בת יחידה, ללא אחים או אחיות, נשארנו רק אני ואמי. בפולין באותה תקופה היתה קהילה יהודית גדולה מאוד, אחד עזר לשני, ובעזרתם התרגלתי למציאות החדשה בחיי והצלחתי להתמודד, לא הייתה ברירה.

אמי ואני ליד הקבר של אבי בפולין

כשסיימתי ללמוד בבית הספר היסודי בפולין, כלומר לאחר כיתה ז' (בפולין באותה תקופה בית הספר היסודי נמשך עד כיתה ז'), שאלו אותנו מה אנחנו רוצים להיות, וכל הבנות אמרו שהן רוצות להיות אחיות, גם אני אמרתי שאני רוצה להיות אחות. זה קרה בדיוק לאחר שאבי נפטר, אני לא יודעת כמה הייתי מודעת לזה שבסופו של דבר באמת אהיה אחות, אני זוכרת שהמורים גיחכו קצת ושאלו: מה זה כל הבנות רוצות להיות אחיות? אין מקצוע אחר?

רוסיה לעומת פולין, נשארה קומוניסטית, כשרצינו לבקר כתיירים (מפולין לאוקראינה) הרשו לנו להיכנס. אני זוכרת שהיה לי שעון, הם בדקו אותו מכל הכיוונים כדי לראות אם הוא עשוי מזהב עד שהבינו שהוא לא, הביקורת שם הייתה מאוד קפדנית.

דבר מעניין הוא שרוב היהודים שעלו מרוסיה לפולין עזבו את פולין בשלב מסוים ועברו הלאה. חלק מהם עברו לארצות הברית, לשוודיה (יש לי חברה שעלתה לשוודיה באותה תקופה שאני בקשר איתה עד היום). שוודיה כנראה קיבלה פליטים באותה תקופה ולכן המון אנשים שברחו מרוסיה הגיעו לשוודיה, וחלקם עלו לארץ ישראל. היינו בפולין שמונה וחצי שנים עד שעלינו ארצה לארץ ישראל. לנו לא הייתה משפחה באף מקום ולכן אמי החליטה שניסע לארץ במקום שבו כל היהודים נמצאים, בארץ שלנו.

העלייה מפולין לארץ־ישראל

בהיותי בת 15, אמי ואני עלינו לארץ ישראל. הדרך לארץ מפולין התחילה ברכבת מצ'כיה לאיטליה ומשם לקחנו אונייה איטלקית בשם מספיה והגענו לחיפה. לאמי היה אח יחיד ששרד את המלחמה. הוא הגיע לעזור לנו לקחת את כל הדברים שהיו ברשותנו. לא ידענו למה נזדקק, מהדברים שיש לנו, אז לקחנו מה שיכולנו. שבועיים לאחר מכן, נפרדנו ממנו והוא שב לאוקראינה.

באותה העת, לפני שהיגרנו ארצה, לא היה לנו ידע רב על ישראל, למרות שלמדתי בבית ספר יהודי, לא דיברו בו בעברית, אלא בפולנית. הייתה לנו מורה שניסתה ללמד אותנו מעט על ישראל, אני זוכרת שהיא ניסתה ללמד אותנו כל הזמן את השפה, ניסינו להבין את מה שהיא אמרה, אבל למען האמת, אף אחד לא הצליח להבין את מה שהיא אמרה, כי לא ידענו עברית. מעט לפני העלייה לארץ, קיבלתי את הספר "אקסודוס", אותו קראתי בפולנית. "אקסודוס" העשיר ולימד אותי על ישראל. המידע שגיליתי בספר היה מאד טוב, מידע על הקמת המדינה, אירועים היסטוריים, המלחמות שהיו עם הערבים במהלך ההיסטוריה, מידע על החיים בארץ וההתמודדות והקשיים עם המדינות השכנות. רוסיה ופולין, בהם חייתי לפני עלייתי היו בקשרים טובים עם הערבים, אז בוודאי לא היו כותבות מה שהיה כתוב בספר. הספר נתן לי מידע ואני כבר חיכיתי לעלות לארץ בצורה בלתי רגילה, לא רק שלא פחדתי ולא דאגתי, אני ממש חיכיתי לעלות לארץ לאחר קריאת הספר! (אגב, לספר הזה יש גם סרט, הסרט יצא לאקרנים בשנת 1960, בכיכובו של פול ניומן). זו הייתה חוויה נהדרת, בעיקר עבורי, שלא ידעתי הרבה על המדינה. אני יכולה אפילו לספר שפעמים רבות, בימי העצמאות, הקרינו את הסרט.

חיים החדשים והחוויות בארץ־ישראל

הייתי "בעננים" ומלאת מוטיבציה לאחר הקריאה של הספר "אקסודוס". כאשר אמי ואני הגענו לארץ ישראל שאלו אותנו בסוכנות אם יש לנו חברים שאנחנו יכולים לגור אצלם במשך כמה שבועות עד שהדירות יהיו מוכנות לדיור. באותה תקופה כל עולה חדש שהגיע קיבל דירה, זה כבר לא היה צריפים ולא מרכזי קליטה וכדומה. אמרו לנו שיש שכונה ברמת אליהו (בראשון לציון) אבל היא עדיין לא מוכנה לדיור.

אמי ואני בשנה הראשונה בארץ

העבירו אותנו עם מונית לחולון, שם גרו חברים של אימא שלי, אנחנו שתינו "נפלנו" שם מבלי לדעת שבתקופה ההיא עוד לא היה לכל אחד טלפון, אז לא היה איך להודיע להם. למרות זאת, הם קיבלו אותנו מאוד יפה, הם לימדו אותנו איך להתנהל, איך לנסוע באוטובוס, הם גם לימדו אותנו כל מיני מילים בעברית ועוד. זה היה דבר חשוב מאוד לעולה חדש שכמעט ולא מכיר את הארץ שהגיע אליה.

לאחר שלושה שבועות הדירה ברמת אליהו הושלמה ויכולנו לעבור אליה. היינו צריכים לשלם משהו, אך אלו סכומים קטנים בכל חודש במשך כמה שנים, כלומר סכומים שלא היו מכבידים על עולה חדש. הדירה שקיבלנו הייתה קטנטונת, רוב הדיירים בבניין היו עולים חדשים מכל מיני מדינות, היו די הרבה דיירים מרוסיה ואנשים ממש עזרו אחד לשני. לדוגמא: בבניין הייתה מישהי שהייתה תופרת אז היא עזרה לנו לתפור כל מיני דברים, כל אחד תרם את חלקו. אפילו כשהתחתנתי מישהי הלוותה לי את שמלת החתונה שלה.

לאחר מכן, הלכתי לבית ספר לגננות ושתלנות, זה סוג של אולפן בתוך פנימייה עם בית ספר. הייתי שם ארבעה חודשים. שם, בפעם הראשונה, במהלך השתילות שלנו ביוני, נחשפתי לשמש החזקה המאפיינת את הארץ. אני זוכרת שכל הזמן שאלנו את המדריכות: "האם זו השמש החמה ביותר שיש?" מזג אוויר כזה לא היה מוכר לנו. מאוד נהניתי בבית ספר זה באותה התקופה ולא היו לי קשיים מיוחדים. לעומת זאת, כאשר הייתי אמורה לעלות לכיתה ט', לא ידעתי עברית חוץ ממה שהספקתי ללמוד באולפן שזה בעצם מעט לכתוב ולדבר, לא למדתי אף פעם תנ"ך, לא ידעתי לדבר אנגלית כלל כי בפולין לימדו אותנו רוסית ולטינית בתור שפות זרות. לכן החלטתי שבמקום להיכנס לכיתה שבה לא אוכל להשתלב החלטתי לרדת כיתה ולחזור לכיתה ח' שממילא לא סיימתי אותה בפולין כי עלינו ארצה בפברואר שזו אמצע שנת לימודים. התחלתי כיתה ח' עד שסיימתי. לא היו הרבה עולים חדשים בבית-הספר שלי, ולכן הצמידו לי מישהי מהכיתה שתפקידה היה לעזור לי לקרוא. אני זוכרת שבמקצוע היסטוריה, קיבלנו משימות רבות של קריאה של מספר פרקים, במשימות מסוג זה בעיקר עזרה לי אותה החברה שהמורה הצמידה לי. אמי ואני הבנו כי אני צריכה להשתדל בהבנת השפה האנגלית, בה הייתי חלשה. בפתח-תקווה היה לנו חבר שהכרנו עוד מרוסיה, שהיה מורה לאנגלית. אמי שלחה אותי אליו לפרק זמן של שלושה ימים והוא לימד אותי את יסודות השפה האנגלית. זה היה אירוע מאוד משמעותי עבורי אותה התקופה, כתוצאה מכך, בסופו של דבר, למדתי אנגלית בצורה די טובה. סה"כ אני דוברת עברית, אנגלית (בצורה בינונית), רוסית (מדברת לא רע), פולנית (נשכח), יידיש (נשכח).

אני בטיול בירושלים עם קבוצת הבנות מהאולפן בפתח תקווה (גננות ושתלנות)

אני וקבוצת עולות חדשות בבית הספר לגננות ושתלנות בפתח תקווה

היכרות עם בעלי עד לחתונה

בעלי משה, גר פעם בשכונה בה גרתי גם אני, שכונת רמת אליהו, עד שאמו התחתנה בשנית והוא עבר לגור בתל-אביב בשכונה הנקראת "מעוז אביב". מדי פעם הוא וחבר שלו הגיעו לרמת אליהו לאותה השכונה של ראשון לציון. בשנת 1969 לא היו דיסקוטקים, אלא היו מסיבות בית בהן היו רוקדים, בעיקר, וגם היה כיבוד. זה מה שהיינו נוהגים לעשות בימי שישי. בעלי היה בעת ההיא לקראת סוף שירותו הצבאי. היה לו חבר טוב שגר ברמת אליהו, ואותו החבר הזמין אותו למסיבה באזור, לאותה המסיבה בדיוק, חברותיי ואני הגענו ושם נפגשנו והכרנו זה את זו. באותו יום שישי התחלנו מעט לשוחח ואף לרקוד, נהנינו והחלטנו להיפגש יחד גם ביום למחרת, ביום שבת. כיום אנחנו נשואים כבר 50 שנים.

לאחר שנה, כשהוא השתחרר מהצבא, ואני כבר סיימתי את לימודיי בבית-הספר, התחתנו. היינו מאוד צעירים בחתונה, אני הייתי בת 19.5 ובעלי משה היה בן 20.5. בתקופה ההיא היו מתחתנים מוקדם, העדה והאזור ממנו הגעת היוו גם גורם משפיע לגיל בו היית מתחתן. זו הייתה השקפת העולם וכולנו קיבלנו את זה, לא ראינו בזה משהו לא נכון, אם האדם מספיק בוגר ואחראי אז הוא יכול להתחתן בגיל כזה. בהמשך למדנו והבנו שזה לא פשוט כל כך לגדל ילדים בגילאים צעירים אלו, בייחוד אני שלמדתי בבית ספר לסיור בזמן שהיו לי שתי בנות צעירות. בנוסף, כתוצאה מנישואים אלו שלי בגיל זה, לא שירתי בצבא.

התחתנו בבית החייל ביפו, בגלל שבעלי היה משוחרר טרי. זה היה אולם מאוד חמוד, במקום היה שילוב של אולם בן שתי קומות וגן, חיילים ועובדי צה"ל הגיעו לחתונה, האירוע היה מסובסד, מה שעזר בתשלום ההוצאות. מאוד אהבנו את האולם. באותה תקופה היה נהוג להביא צ'קים וכסף לחתונה (לא באותה צורה וכמות הנהוגה היום). את הכסף שהרווחנו מהחתונה, אספנו וקנינו ספה מנגר, ספה אותה אנחנו עיצבנו בדיוק כפי שרצינו.

מקום עבודתי – מההגעה ארצה ועד היום

לאחר שעליתי לארץ ישראל, הבנתי דבר חשוב – אם למישהו יש חלום שהוא מאוד רוצה להגשים – אסור לו לוותר עליו. מילדותי, רציתי להיות אחות (לא בגלל סיבה מיוחדת, זה פשוט מה שהיה לי בראש), לכן התחלתי לפעול להגשמת החלום הזה.

כשהייתי בכיתה י"א הלכתי להתנדב ב"איכילוב". הייתה לי דודה רחוקה שהייתה מנהלת בית ספר לאחיות, היא סידרה לי מגורים בתל אביב על מנת שלא אצטרך לנסוע מרמת אליהו בראשון לציון עד לתל אביב כל יום. שם נתנו לי חדרון כמו של אחיות ואני התנדבתי כל יום במחלקת עיניים, גם בחופשים שלי ביליתי שם בהתנדבות. לאחר מכן עבדתי במחלקת שיקום ילדים באסף הרופא, משם התחלתי ללמוד סיור והתקדמתי כאחות בטיפול נמרץ. כל זאת משום שכל כך רציתי את זה, לא התכוונתי לוותר על החלום. מאז זה הלך איתי לאורך כל הדרך.

לאורך הדרך היו הרבה קשיים (היו לי גם שני ילדים קטנים אז). אני לא "פושרית" והייתי זקוקה לתמיכה – כוח הרצון הרב להתקדם וללמוד לא הגיע רק ממני, היו עוד גורמים שדחפו אותי קדימה ונתנו לי את המוטיבציה הדרושה. אחת הדוגמאות לכך היא שבתחילת דרכי, רציתי מאוד לעבוד בבית החולים אך הדבר לא בא לי בקלות, מכיוון שמיד לאחר התיכון התחתנתי ונולדו לי שתי בנות, היה קשה לעזוב ולהשאיר שתי ילדות קטנות עם מישהו זר. ואז במקרה, אימא של חברה שלי, שעבדה במחלקת שיקום ילדים באסף הרופא, באה אלי הביתה (לא אני יזמתי את זה) ואמרה לי שהם צריכים מישהי שתשב, תשחק ותלמד ילדים קטנים (למרות שלא היה לי ידע בנושא בכלל, בדיוק סיימתי תיכון) ואמרה שהם חמודים ממש, ושפשוט צריך שם מישהו שישגיח ויטפל בהם. לאחר מכן היא לקחה אותי למחלקת שיקום ילדים באסף הרופא. היא לא הכינה אותי לכך שלילדים היו בעיות קשות – חלקם נולדו עם בעיה של חוסר אספקת חמצן במוח (שיתוק מוחין) והם היו פגועים מבחינה מוחית, נפשית ופיזית (חלקם היו בכסאות גלגלים). כתוצאה מחוסר ההכנה שלי למקרה קיבלתי שוק, ואמרתי שאין סיכוי שאעבוד עם ילדים כאלה. אבל היא לא ויתרה עלי עדיין, לאחר כשבוע שבועיים היא אמרה לי ללכת לשם שוב, רק שהפעם היא גם הכינה אותי בצורה הרבה יותר טובה. פתאום, ראיתי את הדברים באור אחר. הגעתי לשם ונשארתי לעבוד שם שלוש שנים. בעזרת דחיפות של אנשי הצוות והחברים החלטתי גם ללכת ללמוד בבית הספר לסיור באסף הרופא. ניתן לסכם את תהליך התגלגלות עבודתי כך: ראשית, בגיל 17 הלכתי להתנדב מיד לאחר סיום בית הספר בבית החולים איכילוב, אחר כך עבדתי שלוש שנים במחלקת שיקום ילדים באסף הרופא, לאחר מכן למדתי שלוש שנים בבית הספר לסיור באסף הרופא ולבסוף, טיפול נמרץ כללי באסף הרופא במשך 38 שנים עד שיצאתי לגמלאות.

ריקודי עם ומשמעותם עבורי

ריקודי עם זה תחביב שאני מאוד אוהבת, למרות שהיום אני לא מוצאת מקום וקבוצה מתאימה בשביל זה. לפני שנים, עוד כשעבדתי, הייתי הולכת עם חברה מהעבודה לקאנטרי קלאב לידנו בראשון לציון. שם מבין כל החוגים היה חוג ריקודי עם אליו בחרנו ללכת. אני זוכרת שממש בהתחלה, כשהגענו לשם בפעם הראשונה, ממש רצינו להצליח ולא לפשל מפני שהיו שם הרבה אנשים שרקדו מאד יפה, באופן מקצועי ואני רק התחלתי, החברה הייתה באה אלי הביתה כדי שנחזור על הצעדים כמה שיותר טוב על מנת שנעשה זאת כמו שצריך, ואז היינו הולכות לשיעור ורוקדות. אני באמת מאוד אוהבת ריקודי עם, אם היה מקום לריקודי עם קרוב למקום מגורי הייתי הולכת לרקוד. כל פעם שאני רוקדת אני מרגישה התרוממות רוח ואושר גדול, לכל שיר, גם של אז וגם של היום יש ריקוד אחר וצעדים אחרים, כך שכל פעם שאני רוקדת אני מרגישה הנאה ממש גדולה (חוץ מזה שזה גם ספורט וזה בריא לגוף). כל ריקודי העם גורמים לי לחוש געגוע רב לאותה התקופה כאשר הייתי צעירה, זה תמיד טוב להרגיש צעיר ולהיות מאושר כאשר כל החיים עוד לפניך, זאת באמת הייתה תקופה טובה מאוד שמעלה בי זכרונות רבים וטובים וגעגוע רב.

טיולים בחיי ודברים שאני עושה היום

בחיי הבוגרים משנת 1980 כשסיימתי את בית הספר לאחיות, בית הספר לסיעוד, נסענו בעלי ואני פעם ראשונה לרומניה וליוון בטיול מאורגן ומאוד מסובסד. זה היה בתקופה שרומניה רצתה שתיירים יגיעו למדינה ולכן סיבסדה טיולים. חזרנו שלוש פעמים לפולין לעיר שבה גרתי שקוראים לה ולבז'יך שנמצאת בדרום מערב פולין. הלכנו לראות את בית הספר שבו למדתי (שלא קיים כבר), המבנה קיים אך היום משמש כבית משפט. ביקרנו בבית הקברות היהודי שהוא די שמור, הלכנו לראות את הבית שגרנו בו (הבית קיים היום אבל כמובן שגרה בו משפחה אחרת). כשעמדנו בחוץ וצילמנו את הבית הסתכלו עלינו בעין חשדנית ולא יפה. לנו לא היה רכוש בפולין וגרנו בדירה שכורה אבל יש אנשים שנולדנו בפולין, גרו שם, יש להם רכוש, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהם הגיעו לדרוש את הבתים שלהם חלק מהפולנים לא קיבלו את זה בעין יפה ויש מקרים שאפילו הרגו אותם כי הם לא רצו לתת את הבתים והרכוש חזרה. אני מניחה שזו הסיבה שכל אחד מסתכל בחשדנות כשמצלמים לו את הבית, בפולין רוב הדברים נשארו אותו דבר ומוכרים לעין.

כשיצאתי לפנסיה רציתי לעשות המון דברים, זה קצת השתבש ולא הלך לפי התכנון. דבר אחד שבאמת לא תכננתי לעשות זה להוציא רישיון בגיל 69 (כיום אני בת 70). חשבתי שאוכל לטייל הרבה אך בעלי אינו יכול לטייל וגם הקורונה מונעת מאיתנו לטייל. אני עדיין מאוד רוצה להתנדב, אמנם הפעם לא בבית חולים אלא במקומות אחרים. כרגע זה לא בר ביצוע אבל בסופו של דבר אגיע פעם נוספת להתנדבות. אני מאוד אוהבת את התחום של רפואה אלטרנטיבית, הייתי רוצה ללמוד משהו בתחום הזה לעצמי. התחום שלמדתי מלווה אותי עד היום, לדוגמא: אם נכדי תומר נפצע או לא מרגיש טוב אני בודקת שהכל בסדר, כך מלווה אותי התחום שלמדתי עד היום.

הזוית האישית

התלמידים המתעדים והנכד תומר: חווייתנו מתכנית הקשר הרב דורי הייתה מהנה ומעניינת, למדנו על העבר של יהודי אוקראינה בכלל ועל חייה של יהודית מרקוס בפרט, על הקשיים באותה תקופה, התשוקה לעלות לארץ ישראל, איך רצונה של יהודית לעסוק במקצוע האחות כבר מגיל צעיר הוביל אותה למקצוע ומשפיע עליה עד היום. ואף תומר, נכדה של יהודית למד עליה דברים חדשים שלא ידע לפני כן. העבודה יחד דרך הזום הייתה מהנה, חיזקה את הקשר בנינו (החברים) ואפשרה להיפגש בקלות. זוהי חוויה ובלתי נשכחת אשר הטמיעה בנו מסרים לחיים. אנו רוצים לאחל אחד לשני עוד הרבה חוויות משמחות והזדמנויות להאיר את העבר ולשמר אותו.

יהודית מרקוס: היה מאד נחמד להיזכר בעבר שלי, זה חשוב מאוד שיש אפשרות לשמר את העבר של היהודים ואני שמחתי כשהצעתם לי לספר את סיפור חיי. היה לי מאוד נחמד לעשות איתכם את העבודה, הייתם מאד נחמדים, תודה וכל הכבוד לכם!