מאגר סיפורי מורשת

מסע ההישרדות שלנו

כיצד ניצלנו ושרדנו תודות לתושיה ולחוש ההשרדות של הוריי.

הבריחה מפולין במלחמה…

בשנת 1939 הייתה פלישת הגרמנים לפולין. זמן קצר לאחר מכן, החליטו הוריי להתחתן ולעזוב את פולין. התכנית הייתה שהם ייסעו בליווי אבי לכיוון טאשקנט (באוזבקיסטאן של היום שהייתה פעם חלק מרוסיה) שם התגורר אח של אמי, כדי למצוא פרנסה שם ולהשתקע שם. כאשר מאוחר יותר יתר המשפחה אמורה הייתה להצטרף. מאחור נשארו סבתא שלי, אמא של אמא ו- 4 אחיותיה של אמי. למרבה הצער, הנשים לא הספיקו לצאת את פולין והנאצים רצחו את כולן למעט למעט אחת שניצלה, שושנה, שעלתה בהמשך גם היא לארץ.

בתקופה ההיא, לעבור ממקום למקום זה לא כמו היום, הם נסעו במשך ימים ושבועות ארוכים, ובדרך, בחודש מאי, נולדתי בגיאורגיה במוזדוק. הוריי נשארו במוזדוק תקופה מסוימת ומשם נסענו לטאשקנט. התגוררנו בטאשקנט כמה שנים, עד סוף המלחמה, את אבא שלי גייסו לצבא הרוסי, הוא היה קצב בצבא.

המלחמה נגמרה – חוזרים הביתה ללודז' – ספטמבר 1946.

כשהמלחמה נגמרה חזרנו, ההורים, סבא אפרים ואני חזרה לפולין, ללודז'.

בלודז' אבא שלי הצליח לאתר את בני הדודים שלו והם פתחו איטליז בשותפות ביחד. אותם בני הדודים שהיום מתגוררים בקנדה David, Joel Cola. בני הדודים ניצלו כשהתחבאו בגטו בפולין וכשהם יצאו ומצאו אחד את השני, הם החליטו לפתוח מיד עסק איטליז ביחד.

הייתי בן 5, אמא הייתה בהריון בחודש תשיעי ונשארתי בבית כשאבא הלך לעבוד בבית המטבחיים. אני זוכר שהגיעה קבוצה של גברים פולינים והתחילו לצעוק על אימא שזה הבית שלהם ועלינו לצאת מפה. נבהלתי נורא והתחבאתי מתחת למיטה. שמעתי אותם צועקים על אמא בסלון, גם אמא מאד נבהלה ובכתה. כשאבא הגיע הביתה מהעבודה אמא אמרה שהיא לא נשארת יותר במקום הזה. לא עזר לאבא שום דבר ולמחרת הם עלו על הרכבת ונסעו לגרמניה ומשם לעלות לישראל.

בדרך, באוסטריה, אמא קיבלה צירים והיא ילדה את גדי בעיר לינץ. ושם נשארנו בערך חודש.

אני זוכר מעשה שהיה, כשהלכתי להביא חלב, היו הקצבות חלב לנשים יולדות ולילדים. הבוטקה היה סגור. ישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. עבר איזה יהודי וראה אותי, אמר לי: "קח ילד, קח קצת חלב" והוא מילא לי בדלי קצת חלב בכלי שהחזקתי.

מלינץ המשכנו דרכנו לפלדפינג Feldafing, שבגרמניה, שם היה מחנה עקורים ידוע.

החזרה הביתה אחרי המלחמה – חודש ספטמבר 1946.

כשהמלחמה נגמרה חזרנו, ההורים, סבא אפרים ואני חזרה לפולין, ללודז'. בלודז' אבא שלי הצליח לאתר את בני הדודים שלו והם פתחו איטליז בשותפות ביחד. אותם בני הדודים David, Joel Cola היגרו לקנדה. הם ניצלו כשהתחבאו בגטו בפולין וכשהם יצאו ומצאו אחד את השני, הם החליטו לפתוח מיד עסק איטליז ביחד.

הייתי בן 5, אמא הייתה בהריון בחודש תשיעי ונשארתי בבית כשאבא הלך לעבוד בבית המטבחיים. אני זוכר שהגיעה קבוצה של גברים פולינים והתחילו לצעוק על אימא שזה הבית שלהם ועלינו לצאת מפה. נבהלתי נורא והתחבאתי מתחת למיטה. שמעתי אותם צועקים על אמא בסלון, גם אמא מאד נבהלה ובכתה. כשאבא הגיע הביתה מהעבודה אמא אמרה שהיא לא נשארת יותר במקום הזה. לא עזר לאבא שום דבר, למחרת הם עלו על הרכבת ונסעו לגרמניה ומשם לעלות לישראל.

בדרך, באוסטריה, אמא קיבלה צירים והיא ילדה את גדי בעיר לינץ. ושם נשארנו בערך חודש.

אני זוכר מעשה שהיה, כשהלכתי להביא חלב, היו הקצבות חלב לנשים יולדות ולילדים. הבוטקה היה סגור. ישבתי על הרצפה והתחלתי לבכות. עבר איזה יהודי וראה אותי, אמר לי: "קח ילד, קח קצת חלב" והוא מילא לי בדלי קצת חלב בכלי שהחזקתי. מלינץ המשכנו דרכנו לפלדפינג Feldafing, מחנה עקורים ידוע בגרמניה.

נשארנו שם שנתיים משנת 1946 עד 1948. על מנת להתפרנס אבא שלי השתלב בקואופרטיב עם קבוצה של קצבים שהקימו יחד בית מטבחיים. בשלב מסוים הוא הסתכסך איתם ופתח אטליז לבד.

העלייה ארצה

במהלך שהותנו בפלדפינג פגשנו את דודה ברוניה, אחות אחת של אבי, שנסעה לארה"ב וגם את דודה רושקה, אחותו השנייה של אבי, ששרדה את אושוויץ, וביחד איתה, בשנת 1948, החליטו הוריי לעלות לישראל. הם נסעו לכיוון צרפת, ומנמל מרסיי הפלגנו באנייה לארץ, הגענו בנובמבר 1948. עברנו תקופת שהייה קצרה במעברה בעתלית. נעזרנו במשפחה של אבא שהייתה בכרכור, אבא עבד בבית חרושת לנקניק בשוק הכרמל, בתל אביב. מעתלית עברנו לחסן בק, שהיה כפר ערבי נטוש ליד המסגד של היום, בדרום ת"א. אבא לקח את אחת החורבות, שיפץ אותה, הפך אותה לביתה ואנחנו הצטרפנו אליו בסוף נובמבר 1948.

כשאבא עבד בגרמניה הוא הרוויח הרבה כסף והביא כל מיני חפצים ודברים, מכר אותם וקנה אטליז ברח' הכובשים. הוא התחיל להסתובב בין הכפרים כדי לקנות בקר ולשחוט אותו בבית המטבחיים. לאט לאט העניינים הסתדרו ובשנת 52 או 53 אני לא זוכר בדיוק, עברנו לגור ברחי' השופטים מס' 2. למדתי בבית ספר עממי שנקרא "הכרמל', ברח' הנביאים בתל אביב, היום הוא נקרא "דניאל". אבא הצליח והיה סוחר בקר גדול, הרוויח כסף רב וקנה אטליז ברח' פרופ' שור. וכשעברנו לגור בצפון ת"א אני הייתי כבר בן 15.

זהו סיפור מסע ההישרדות של משפחתי – לזכרם לברכה של האהובים והיקרים גרשון ושרה צולה, וסבא אפרים – מפולין.

וכאן אני, הנכדה אפרת (על שמו של סבא אפרים…), כולי נפעמת וגאה על מסע ההישרדות הזה, שמתאר את סבתא כאישה צעירה, נודדת בדרכים לא ידועות, עם בטן בהריון מתקדם! שורדת באומץ את טלטלות הדרך, מגינה על ילדיה הרכים. וסבא גרשון, שבכל מקום אליו הגיע, ידע לנצל את כישוריו, הצליח לשמור ולהגן על משפחתו, לדאוג לה לפרנסה ולהביאה למקום מבטחים.

ככל שמתעמקים בפרטים ובשלבי המסע שהם עברו יחד, אי אפשר שלא להעריץ את הנחישות, חוש ההישרדות והעמידה האיתנה של סבי וסבתי מול כל הקשיים, ובזכותם אני כאן.

עוצמה מעוררת השראה לדורות הבאים!

יהי זכרם ברוך!

הזוית האישית

אבי סיפר לי לא פעם את הסיפור הזה בקטעים 'מפוזרים', והסיפור מובא כאן ברצף כרונולוגי נכון ומלא עד כמה שאפשר. סיפור מרגש ומעורר השראה לדורות רבים.