מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסעות חיי – הבריחה מברית המועצות

שרי וסבתא רבקה
סבתא רבקה בצעירותה
בכל מקום בו שהינו, השתדלנו לשמור על ההוויה החב"דית.
שמי רבקה יוניק. נולדתי בשנת 1938 ברוסיה בסנט פטרבורג לנינגרד, להורי ברוך ושרה שיפרין. נולדתי אחרי
שלושת אחיותיי תמרה, מאשה ורחל לאה. אחרי נולד האחרון הרשל. בלנינגרד נפטרו בילדותן שתי אחיותיי,
מאשה (מרעב) והשנייה רחל- לאה, שנפטרה מדיפיתריה.
החיים ברוסיה:
ברוסיה החיים לא היו קלים, במיוחד שמירת תורה ומצוות. לא ניתנה לנו האפשרות לקיים את המצות בגלוי,
משום שהרוסים החשיבו כל דבר הקשור לדת, כנגד השלטון. אנו הקפדנו לשמור תורה ומצוות. שבת, כשרות,
תפילות, חגים… והשתדלנו לשמור על ההוויה החב"דית.
בתקופת מלחמת העולם השנייה הייתי ממש קטנה, בלנינגרד הייתה "בלוקדה", שלוש שנים של רעב.
בסיום כל ארוחה היינו מלקטים עם האצבע את הפירורים מהצלחת, משום שהיינו רעבים. אחותי מאשה
נפטרה אז מרעב.
ניסינו להימלט מהעיר: דרך אחת מסוכנת מאוד נותרה, לנסוע עם רכב על נהרות קפואים, וכך להינצל.
הגרמנים שהפציצו מהאוויר כל העת, הבחינו בכך שרכבים יוצאים מהעיר על הנהרות. ולכן הטילו פצצות
לכיוון הרכבים שנסעו. אם הרכב קיבל פגיעה ישירה, הוא התפוצץ, וגם אם לא, אז כל פצצה שנפלה על הנהר
פערה חור ענקי בנהר. ורכבים רבים שלא הבחינו בחור נפלו פנימה וטבעו. גם אני ומשפחתי חצינו את הנהר
הקפוא ברכב שהסיע אותנו. ובחסדי ה' לא קרה לנו דבר.
לאחר מסע קשה הגענו לתחנת רכבת. שם עלינו לרכבת שנסעה הרחק מהחזית.  ברכבת היו 70 קרונות,
בכל קרון נדחסו נוסעים רבים מעל ומעבר, ותנאי הנסיעה היו איומים!
הגענו לכפר קטן בירת קזחסטן. בכפר התגוררו  פליטים רבים שנמלטו מפולין, הכבושה על ידי הנאצים ימ"ש.
בקזחסטן נאלצנו להתרגל לאורח חיים שונה. המדינה היא מדינה מוסלמית, המאכלים שונים, לבוש שונה –
בגדים צבעוניים וכיפות מרובעות (כך היהודים יכלו ללכת עם כיפות ולא גלויי ראש).
אבי מצא פרנסה מייצור הכיפות, ואמי מכרה אותם בשוק.
המעבר מלנינגרד בה גרים מיליוני אנשים לכפר קטן לא היה לטובתנו. פה בכפר  הקטן, כל שכן וכל תושב
הבחין שיש כאן יהודים דתיים. (אבי בחיים לא הסתיר את העובדה שהוא יהודי, וגידל זקן במסירות נפש).
לאחר זמן מה עברנו לגור בעיר אלמא אטא, שם אבי זכה להיות במחיצתו של ר' לוי יצחק ואפילו זכה לעסוק
בקבורתו בכ' אב תש"ד.
אחרי המלחמה נסענו למוסקבה. בכלל ברוסיה לא היה הרבה אוכל גם אחרי המלחמה. בארוחת הערב אכלנו
לחם קנוי או לחם שאמא אפתה בבית, בתוספת תפו"א וכרוב, זה היה האוכל העיקרי שלנו. ופעמים נדירות היו
דברים נוספים, כמו חלב וחמאה. על הלחם 'מרחנו' שום ומלח, את השום טבלנו במלח והיינו מגרדים את
ה'קשה של הלחם' עם השום. וזה היה האוכל הכי טוב. כך היו כל הארוחות בוקר צהריים וערב.
זכור לי שפעם אמא שלי יצאה למכור משהו בשוק, כדי לקנות בכסף שתקבל לחם בעבורנו.  כשחזרה בידיים
ריקות, סיפרה לנו שככל הנראה, בלי שהרגישה מישהו חתך בסל חור ולקח את כל מה שהיה לה.
עם הזמן, כשגדלתי נוצרה בעיה הגעתי לגיל שבו אני צריכה ללכת לבית ספר. בגלל שאני יהודייה, השומרת
מצוות לא יכולתי ללכת בלי להיתקל בבעיה של קיום מצוות. לכן הורי החליטו לשכור מלמד חב"דניק שילמד
אותי ואת אחי. למדנו במחתרת. המלמד לימד אותנו מקצועות קודש. אחותי תמרה כן הלכה לבית הספר
הרוסי ובכל פעם הייתה צריכה לתרץ בשבת למה היא לא כותבת, ולמה ולמה… כדי שדברים לא רצויים,
לא יגיעו בטעות לאוזני השלטונות, הוריי דיברו תמיד בלחש, ומדי פעם עברנו דירה כדי לטשטש את מעשינו.

בילדותי ברוסיה

בילדותי ברוסיה
הבריחה מברית המועצות:
אייר תש"ה. המלחמה הסתיימה, עם ישראל באירופה ובעולם גילה אט אט את האמת המרה והמחרידה:
מיליוני יהודים מתו במיתות שונות ואכזריות.
אבל "מעז יצא מתוק" כתוצאה מהמלחמה, ניפתח פתח גדול במסך הברזל של ברית המועצות והתכוננו לבריחה
ע"י תעודות מזויפות של אנשים פולנים שמתו במלחמה או של אנשים שלא רצו לחזור לפולין.
יום ראשון בלילה, אור לכ"ז טבת. התכונה בבית גדולה, היום אנחנו בורחים מברית המועצות, היום נגשים
את החלום!!! ההתרגשות הייתה לצד מתח רב מחשש שברגע האחרון יקרה משהו והחלום לא יתגשם, ויותר
מכך חששנו שמא יתפסו אותנו ואז לא רק שלא נצא מברית המועצות, אלא בוודאי ישלחו אותנו לארץ גזירה
לתקופה ארוכה. בלילה ישנו לבושים בבגדים. החבילות שלנו היו מונחות על המיטה, היינו מוכנים בכל רגע שיודיעו
לנו כי עלינו לנסוע לתחנת רכבת. הדקות היו ארוכות מתמיד, היינו מתוחים מאוד וקיווינו כי הכל יעבור בשלום.
והנה, לפנות בוקר, נשמעו צעדים עולים במדרגות, משום מה הורי החלו לחשוש ולדבר בלחש, אולי הלשינו עלינו.
פניי היו חיוורים כסיד ואז נקישות קלות נשמעו בדלת. אבא פתח את הדלת בחשש, בפתח עמד אחד החסידים
שאמר בלחש "רדו מהר מחכה לכם מכונית למטה!!!".
תוך כמה רגעים היינו למטה, ועלינו בלב מלא חדווה לרכב מסחרי. חלפו כמה שניות ומיד החל הרכב לנסוע
במהירות לכיוון תחנת הרכבת. אבא היה נרגש מאוד ואמר לנו הילדים: "תגידו כל הזמן שמע ישראל".
וכך בדרך אמרנו שוב ושוב "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". הגענו לתחנת רכבת והתברר כי הרכבת עומדת
לצאת מיד. החבילות שלנו נזרקו ע"י החסידים שסייעו בבריחה לתוך הרכבת ואותנו הילדים זרקו לתוך אחד
הקרונות אולי יותר מהר מהחבילות.
הרכבת צפרה צפירה ארוכה והחלה בנסיעה. לפתע אנו שומעים מישהו צועק "אוי שכחתי את ר' ברוך שפרין"
נבהלתי מאוד הרי ברוך שפרין הוא אבי ולבסוף התברר שהוא ברכבת. אכן זה היה נס שברוך ה' הגענו לרכבת
בה היה ה'אשלון' (קבוצת פליטים) האחרון שיצא בשלום מלבוב. לימים נודע לנו כי 'האשלון' שיצא אחרינו
נתפס והחסידים נאסרו והוגלו למחנות עבודה.

המשפחה לפני היציאה מרוסיה

המשפחה לפני היציאה מרוסיה
הגענו לפולין, שם עברנו מעיר לעיר באוטובוסים. אני זוכרת שפעם אחת שוטרים עצרו את האוטובוס והפחד
היה נורא. הרי איש אינו דובר פולנית וכולם רשומים כאזרחי פולין. בנס, אחד היושבים מקדימה מלמל משהו
בפולנית והאוטובוס המשיך בנסיעה.  וכך ניצלנו פעם נוספת. שהינו בפולין בבניין שנועד לפליטים במשך
שלושה שבועות, משם הארגון הציוני 'הבריחה', הבריח אותנו לצ'כוסלובקיה, ומשם הגענו לאחר תלאות
מרובות למחנה פליטים בעיירה קטנה ליד העיר זלצבורג שבאוסטריה.
באוסטריה גרנו במחנה פליטים בו שהינו כשנה. בין חדרי המגורים היו קירות דקים, היה אפשר לשמוע את
הנעשה בחדרים הסמוכים. מה שנחקק בזיכרוני, בכיים של בנותיו הקטנות של החסיד המפורסם הרב משה
רובינסון. הן היו בוכות בלילה ומבקשות: "אבא, תנגן לנו ניגון". הוא היה מנגן להם ניגון חסידי, והן היו נרגעות.
צעירים יהודים בקשו לארגן במחנה משחק כדורגל בשבת. אבי כעס מאוד, ומחה בפניהם ואמר שהוא יבוא
למקום בו מבקשים לשחק, וימנע מהם לחלל את השבת. לבסוף, זמן קצר לפני שהתחיל המשחק החל
לרדת גשם שוטף על אף שהיה זה בימות הקיץ. וכך בוטל המשחק בזכות הגשמים, הרגשנו ניצחון.
מאוסטריה נסענו לצרפת. אני זוכרת את אבא שלי רואה את הכובעים שהאנשים חבשו, הברטים, ואמר:
"אנחנו כבר בצרפת." הגענו לצרפת באוגוסט 1947 וראינו פעם ראשונה את ה'בגטים הצרפתיים' הם
היו מקמח  תירס בגלל המלחמה, אבל זה היה טוב מאוד. באנו לביזון וגרנו במלון של חמש קומות שהג'וינט שכר.
כשהגענו לשם, נתנו לכל משפחה חדר. אנחנו קיבלנו שני חדרים בקומה רביעית, במקום קומה ראשונה, אפילו שאימא שלי הייתה חולת לב. חילקו את החדרים כנראה בגורל. היינו צריכים לרדת עד למטה למטבח הכללי ולבשל משהו. היה תור לכל אחד מתי יבשל בסיר הקטן שלו. לקח זמן עד שהעבירו צינור גז לכל חמשת הקומות. אז קנינו גז קטן עם שתי להבות ותנור קטן. שמנו את זה על השולחן. כך היה לכל אחד בקומה שלו ולא היו צריכים לרדת למטה.

כל החתונות היו שם. וכשהייתה חתונה כולם עבדו ביחד.

בצרפת הלכנו אימא ואני לקנות לי את הנעליים הראשונות. נעלתי את הנעליים, ירדתי לאולם הגדול, רצתי ושרתי מרוב שמחה ואושר- נעלים ח-ד-ש-ו-ת!

לא היה בית ספר לא לבנים ולא לבנות אז הקימו את "בית רבקה". לאחר זמן מה, נסעתי ללמוד בבית רבקה. שם למדנו בפנימייה והיינו תורניות, למרות שהתלמידות היו קטנות, מגיל שש ומעלה. המורה ישבה עם כל קבוצה ולימדה אותה, נתנה עבודה והלכה לקבוצה הבאה. בצהריים הייתה לנו מורה צרפתייה –גויה, היא השגיחה על כל לימודי החול. בסיום בית הספר היינו צריכות לעבור בחינות ממשלתיות (בגרות). אני מאוד טובה במה שקשור בשפה (אני דוברת עברית, יידיש, אנגלית, צרפתית, רוסית, פולנית, ופלמית) ולא טובה בחשבון. היינו כמה בנות מבית רבקה שנבחנו במתמטיקה ביום שישי. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי: "כשאת קמה בבוקר תגידי פרק כ' שבע פעמים ותעברי, אל תפחדי". וזה מה שעשיתי. חיכיתי, ו…."רבקה שפרין" קרא הקול – עברתי.

בגיל 14-15 לא היה לנו מה לעשות. אז למדתי להיות מזכירה, ניהול חשבונות, וקצרנות.

לאחר שנתיים נסעתי ללמוד בגייטסהייד. לאחר שנתיים של לימודים רציתי לעזוב. אבי כתב על כך לרבי, הרבי ענה: "מה שמתחילים צריכים לגמור". גם אם לא רציתי, חזרתי. וזאת הייתה השנה הכי טובה שלי.

היו שם גם כמה פליטות מלחמה. אני זוכרת שמר כהן שלח אותי עם בחורה אחת ישראלית לסייע ברישום שלה ולתרגם, כי היא לא ידעה מילה באנגלית. הגענו לפקיד והוא שואל אותה על ההורים שלה והיא ענתה "אין לי", היא נותרה בודדה ללא אב ואם.

חזרתי מהסמינר לפריז ואז לימדתי ב"בית רבקה" כיתה נמוכה וכיתה גבוהה.

הורי גיסי הציעו שידוך, בררנו, בדקנו ונפגשנו. כתבנו לרבי, עשינו תנאים בבית אחותי תמרה ונהייתי כלה עם דוד אליהו משה יוניק.

החתונה התקיימה בשנת 1960. השמחה הייתה גדולה – גדולי החסידים (מפריז) – הגיעו לחתונה.

בחתונתי

בחתונתי
בשנים הראשונות נדדנו בין טורונטו, בוסטון ופריז. משם עברנו לאנטוורפן בלגיה שם חיינו שנים רבות. עם הזמן ילדתי תשעה ילדים, שכולם הולכים בדרך התורה וחסידות חב"ד.

כיום, ב"ה, אני נהנית מהילדים, הנכדים והנינים שיחיו…

 

מילון

בלוקדה
מצור שהיטילו הנאצים על העיר לנינגרד, מה-8 בספטמבר 1941 עד ל-27 בינואר 1944, לאורך 29 חודשים רצופים.

הג'וינט
בשמו המלא: American Jewish Joint Distribution Committee, הוא ארגון צדקה יהודי אמריקאי שנועד לסייע ליהודים באשר הם. הוקם בט' בכסלו תרע"ה, 27 בנובמבר 1914.

אשאלון
קבוצת פליטים מפולין שחזרו חזרה לפולין. רבים ניצלו את האשאלונים כדי להמלט אחרי המלחמה מרוסיה עם תעודות מזויפות.

"זאל די קינדער (איר וועט) גיין אין די אויסגיטרוטענע ועגן פון די זיידעס און די עלטער זיידעס "
תמיד בברכות השחר ובהדלקת נרות וכשהיא מדברת אתנו היא אומרת זאת: שהילדים (שאתם) ילכו בדרכים הסלולות (= דרך היהדות וחסידות חב"ד) מאבותינו.

ציטוטים

”"מה שמתחילים- צריך לסיים" - המילים מהמכתב של הרבי נהיו לדרך חיים.“

הקשר הרב דורי