מאגר סיפורי מורשת

כל החתונות היו שם. וכשהייתה חתונה כולם עבדו ביחד.

בצרפת הלכנו אימא ואני לקנות לי את הנעליים הראשונות. נעלתי את הנעליים, ירדתי לאולם הגדול, רצתי ושרתי מרוב שמחה ואושר- נעלים ח-ד-ש-ו-ת!

לא היה בית ספר לא לבנים ולא לבנות אז הקימו את "בית רבקה". לאחר זמן מה, נסעתי ללמוד בבית רבקה. שם למדנו בפנימייה והיינו תורניות, למרות שהתלמידות היו קטנות, מגיל שש ומעלה. המורה ישבה עם כל קבוצה ולימדה אותה, נתנה עבודה והלכה לקבוצה הבאה. בצהריים הייתה לנו מורה צרפתייה –גויה, היא השגיחה על כל לימודי החול. בסיום בית הספר היינו צריכות לעבור בחינות ממשלתיות (בגרות). אני מאוד טובה במה שקשור בשפה (אני דוברת עברית, יידיש, אנגלית, צרפתית, רוסית, פולנית, ופלמית) ולא טובה בחשבון. היינו כמה בנות מבית רבקה שנבחנו במתמטיקה ביום שישי. אני זוכרת שאבא שלי אמר לי: "כשאת קמה בבוקר תגידי פרק כ' שבע פעמים ותעברי, אל תפחדי". וזה מה שעשיתי. חיכיתי, ו…."רבקה שפרין" קרא הקול – עברתי.

בגיל 14-15 לא היה לנו מה לעשות. אז למדתי להיות מזכירה, ניהול חשבונות, וקצרנות.

לאחר שנתיים נסעתי ללמוד בגייטסהייד. לאחר שנתיים של לימודים רציתי לעזוב. אבי כתב על כך לרבי, הרבי ענה: "מה שמתחילים צריכים לגמור". גם אם לא רציתי, חזרתי. וזאת הייתה השנה הכי טובה שלי.

היו שם גם כמה פליטות מלחמה. אני זוכרת שמר כהן שלח אותי עם בחורה אחת ישראלית לסייע ברישום שלה ולתרגם, כי היא לא ידעה מילה באנגלית. הגענו לפקיד והוא שואל אותה על ההורים שלה והיא ענתה "אין לי", היא נותרה בודדה ללא אב ואם.

חזרתי מהסמינר לפריז ואז לימדתי ב"בית רבקה" כיתה נמוכה וכיתה גבוהה.

הורי גיסי הציעו שידוך, בררנו, בדקנו ונפגשנו. כתבנו לרבי, עשינו תנאים בבית אחותי תמרה ונהייתי כלה עם דוד אליהו משה יוניק.

החתונה התקיימה בשנת 1960. השמחה הייתה גדולה – גדולי החסידים (מפריז) – הגיעו לחתונה.