מאגר סיפורי מורשת

שמי עידו מוסאי, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת זו בחרתי לראיין ולתעד את סיפורה של סבתי נירה אלון.

סבתי, נירה אלון מספרת:

נולדתי באיראן, בעיר סננדג', בכה' בניסן תש"ב, 12/4/1942, מכיוון שעליתי לארץ בגיל שש, אין לי כמעט זכרונות מעיר הולדתי ומארץ איראן. אני יודעת שהיו לנו חיים טובים באיראן, הייתה קהילה יהודית תומכת והקשר עם המוסלמים היה טוב.

העלייה לארץ

הוריי היו ציונים מאוד, ותמיד הייתה להם כמיהה ורצון לעלות לארץ ישראל. כשראו שמדינת ישראל הוקמה, הם החלו לנסות לעלות ארצה. היה קשה ליהודי איראן לקבל אישור עלייה, ולכן רק בשנת 1950, הם הצליחו להצטרף ליהודי עירק ולעלות עימם ארצה, מכיוון שהם כן קיבלו אישור עלייה.

זכור לי שהצליחו להגניב אותנו לטהרן, ושם המתנו במשך שלושה חודשים באוהלים בבית עלמין, עד אשר הצלחנו לעלות למטוסים שהביאו אותנו ארצה. מועד העלייה שלנו היה 17/7/1950. הדבר היחיד שהבאנו עימנו זהו ספר תורה, שאבי לא היה מוכן לוותר עליו. אני זוכרת שכשירדנו מהמטוס הוריי וסבתי השתטחו על הארץ, ונישקו את אדמת ארץ ישראל. זה זיכרון מאוד מרגש בשבילי. לעולם לא אשכח את ההתרגשות של כל מי שירד מהמטוס כשנחתנו.

ההסתגלות לחיים בארץ ישראל

משדה התעופה לקחו אותנו לשער עלייה בחיפה ובהמשך למעברה בפרדס חנה. היינו שם שלושה חודשים באוהלים ואח"כ העבירו אותנו למעברה בכרכור. בכרכור קיבלנו צריף, ומכיוון שאבי היה צבע, הצריף שלנו היה הכי יפה ומסודר.

התקופה הייתה תקופה קשה, תקופת הצנע. המדינה רק הוקמה והיה קשה כלכלית. לא היו כמעט ביצים, בשר וגבינות. אנחנו לא היינו רגילים לעוני, מכיוון שבאיראן היינו במצב כלכלי טוב, ולא היה לנו מחסור מבחינת אוכל. במעברה חילקו לנו במשורה את האוכל באמצעות תלושים לפי מספר הנפשות בכל משפחה.

החיים במעברה היו טובים מבחינת הקשר עם כולם. כולם היו דואגים זה לזה. היה לנו מועדון לילדים, בית כנסת ופעילויות לילדים.

בית הספר

התחלתי ללמוד בכיתה א' בבית הספר הממלכתי בכרכור. למדנו תנ"ך, חשבון, הנדסה, עברית ואנגלית. אהבתי מאוד ללמוד ובייחוד אהבתי תנ"ך. למדתי עד כיתה י' ואז התחלתי לעבוד לפרנסתי. הוריי לא היו בעלי אמצעים, ולכן כל אחד מאיתנו נאלץ לדאוג לעצמו מבחינה כלכלית.

החיים בכרכור

בשנת 1954 עברנו לשיכון ורבורג, ומשם לבית בכרכור בעל שני חדרים. חיינו שם 11 נפשות, סבתי קוקו, הוריי ושמונה ילדים: אני, אחי מיכאל, אחותי פרידה, אחותי חנה שנולדה בארץ שבועיים לאחר עלייתנו, אחותי יפה, אחי יובל, אחי יואב ואחותי הקטנה נוגה. כולנו ישנו על מזרונים בחדר אחד. בהמשך אבי בניימין הצליח להתפרנס כצבע ולהרחיב מעט את הבית בחדר נוסף ששימש כסלון. אמי טורן הייתה עקרת בית.

באותה תקופה לא חגגו ימי הולדת או בר/בת מצווה. כמו כן, אין לי תמונות מהילדות כי לא נהגנו להצטלם. היינו עסוקים בהישרדות כלכלית. בבית אנחנו דיברנו עברית. הוריי אומנם התקשו בשפה ודיברו ביניהם בכורדית, אך נאלצו ללמוד אותה.

בביתנו לא היו מנהגים מיוחדים. המאכלים שהיו נפוצים הם מרק כופתאות, מאכל עם חבושים-חורושט, ואורז עם טעמים שונים. בשל המחסור הקיים בשנים אלה, לרוב נהגנו לאכול מרקים.

היו באותה תקופה תנועות נוער: השומר הצעיר והנוער העובד. הלכתי עם חברתי הטובה מספר פעמים, אבל האמת שלא מצא חן בעיניי כל כך, הפעילות שם לא הייתה מהנה במיוחד, אז הפסקתי ללכת למפגשים.

"המשפחה החדשה"

כשבגרתי למדתי מזכירות והתחלתי לעבוד בנווה מנשה, מוסד למוגבלים ושם הכרתי את בעלי עמיר. הוא עבד כמחסנאי. עבדתי שם רק שלושה חודשים, החלפתי שם את המזכירה שהייתה בחופשת לידה. אח"כ עברתי לעבוד במועצה המקומית בפרדס חנה עד לפרישתי.

התחתנו צעירים, אני הייתי בת 20. התחתנו במועדון מפ"מ ששימש גם כקולנוע. עד היום הוא עומד שומם. הדודות התגייסו למשימת הבישולים וגם סעדיה, חבר של סבא עמיר (בעלי), שהיה טבח במקום עבודתם, טרח ובישל לחתונתנו. ירח דבש לא היה מקובל אז. אנחנו עבדנו קשה לפרנסתנו עד להקמת משפחתנו. נולדו לנו ארבעה ילדים: איריס, יגאל, חגית (אימא שלך) ודקלה.

הזוית האישית

עידו: נהניתי מאוד לעשות את העבודה ולראיין את סבתי. הרגשתי שאני מכיר יותר את סיפור העלייה של סבתי. נהניתי מאוד להעמיק את הקשר ביני לבין סבתא שלי.