מאגר סיפורי מורשת

העלייה מצ'ילה לישראל

בשנת 1962 בהיותי בן 13 עליתי לישראל עם משפחתי. הורי החליטו לעלות לארץ מכיוון שהייתה לנו משפחה בארץ ואחותי עדה עלתה שנתיים לפנינו. אבא יוסף היה פעיל מאוד בקהילה היהודית, וציוני. העלייה לישראל הייתה מאוד מעניינת, הפלגנו באוניה ששמה  americo vespuchi אנייה איטלקית. ההפלגה נמשכה חודש ימים. באנייה היו מסעדות, בתי קולנוע, בריכות ועוד. החבר הכי טוב שלי באוניה היה בגילי, הוא ומשפחתו נסעו ללבנון. הפלגנו במשך שלושה וחצי שבועות ועברנו הרבה מדינות: ונצואלה, פנמה, קולומביה, פורטוגל ועוד. בסוף הגענו לנאפולי שבאיטליה, שם חיכינו ארבעה ימים להחליף אנייה שתיקח אותנו לנמל חיפה שבישראל.

ילדות ונערות בקיבוץ חצור

כשהגענו לישראל, אחות של אמי אירחה אותנו בביתה ברמת חן. אחרי חודש ימים בארץ ישראל הגעתי לקיבוץ חצור. שליח השומר הצעיר בצ'ילה היה חבר קיבוץ חצור ושמו היה גיורא. משפחתו של גיורא וילדיו מאוד התחברו למשפחתי. גיורא הציע להורים שלי שהכי טוב יהיה שאתחנך בקיבוץ חצור. הורי הסכימו שאני אעבור לחצור. הם נשארו לגור בחולון. ביום הראשון כשהגעתי לקיבוץ, עוד לא הספקתי להוריד את התיקים ובני הקבוצה שלי ניגשו אלי ואמרו לי: "בוא נלך למגרש הכדורגל". אמרתי להם שאבא שלי עוד פה אני לא התארגנתי. שאלתי אותם: "למה כל כך דחוף להגיע למגרש?" הם ענו: "המחנכים סיפרו לנו שאתה ספורטאי טוב". בסופו של דבר ירדנו למגרש, בחנו אותי בכדורגל ובכדורסל ועברתי את המבחנים בהצלחה. כשאבא שלי חזר לחולון, היה לי מאוד עצוב ולא ידעתי בדיוק לאן ההרפתקה הזאת תוביל אותי. באותו יום כל ילדי הקבוצה שלי בשעה ארבע הלכו להורים והרבה בנים רצו שאבוא איתם. את לימודי התיכון למדתי בבית הספר בחצור. המשפחה המאמצת שלי הייתה משפחת טל. הם עזרו לי בכל דבר וכל יום בשעה ארבע הייתי הולך לביתם. עד היום אני שומר על קשר הדוק עם בני המשפחה.

במהלך שנותיי בתיכון שיחקתי כדור עף. מכיתה ט' אני ואוריאל חברי הטוב היינו בנבחרת הנוער של ישראל וכל שבועיים היינו נוסעים למכון וינגייט  להתאמן. בכיתה י"ב שיחקתי בקבוצת הכדורעף של חצור והיינו בליגה הכי גבוהה בארץ . בקיבוץ היו יחד איתי עוד 17 ילדי חוץ, אבל רק אני נשארתי עד סוף התיכון.

השירות בצבא

סיימתי את הלימודים בשנת 1968 והתגייסתי  לצבא. הייתה לי התלבטות קשה: האם להתגייס במסלול של ספורטאי מצטיין או לא. בסופו של דבר התגייסתי לבני המשקים של הנח"ל. לאחר סיום הטירונות עשיתי קורס מפקדי כיתה. כשהייתי בקורס, יום אחד כשחזרנו מאימונים, ראיתי תור ענק של חיילים שעומדים. שאלתי: "מה מחלקים?" נאמר לי שבאו מפקדים של נח"ל מוצנח לראיין ולבחור 8 חיילים שיעברו בסיום קורס מפקדי כיתה לנח"ל מוצנח. נבחרתי להיות בין שמונת החיילים האלו. לא ידעתי בדיוק לאן אני הולך. בשנת 1969 נח"ל מוצנח הייתה אחת היחידות הקרביות ביותר בצבא, ביחד עם עוד שני גדודים של הצנחנים. שלחו אותנו לקורס צניחה, בקורס עשינו 7 צניחות ובמהלך השירות עשיתי עוד 29 צניחות. האימונים בנח"ל מוצנח היו מאוד קשים.

תקופת המרדפים בבקעה ומלחמת ההתשה

במהלך השירות היינו בפעילות מבצעית באזור יריחו, שכבנו במארבים בלילות ורדפנו בבקעה אחרי מחבלים.

אירוע שקרה לי:  חבר מהמחלקה מקיבוץ רוחמה ביקש ממני להתחלף בחופשה, שהוא נשאר שישי שבת בצבא ואני יוצא במקומו לחופשה. הסכמתי, החופשה הייתה נעימה והייתי צריך לחזור לבסיס ביום ראשון בבוקר. טנדר מהקיבוץ יצא בשעה שבע בבוקר לצומת חצור ואסף אותי. בשעה שבע בבוקר בחדשות אמרו שסמל זאביק (מי שהחליף אותי) מקיבוץ רוחמה נפל בעת מילוי תפקידו. היה לי מאוד קשה, כל הנסיעה עד לירושלים זלגו לי דמעות. זאביק יצא לפעילות לילה למארב ליד יריחו במטרה לתפוס חולית מחבלים. זאביק היה הראשון שחטף כדור מהמחבלים וגם המכשיר קשר התקלקל.

בהמשך הצבא שישה חברים טובים ואני החלטנו ללכת למבחנים לקורס קצינים. עברתי את המבחנים והתקבלתי לקורס, שנמשך שישה חודשים. לאחר הקורס הייתי מפקד מוצב בתעלת סואץ. בתקופה זאת היה מתח רב בין מצרים לישראל. מאוחר יותר עשיתי קורס מ"פ. השתחררתי מהצבא בדרגת רב סרן.

חיי משפחה

בשנת 1976 אני ורונית ז"ל, סבתו של אלון, התחתנו לאחר שהיינו חברים 8 שנים. רונית מאוד אהבה לטייל בטבע בארץ ובחו"ל. רונית מגיל צעיר מאוד החליטה שתהייה גננת כמו רחל אימא שלה והגשימה את חלומה. רונית עסקה כל חייה בחינוך: גננת, חינוך מיוחד, עבודה עם ילדים אתיופים, שליחה ומורה לעברית בצ'ילה .

הזוית האישית

סבא ברוך: נכדי אלון הוא הבכור. מלווה אותו שנה. ילד נפלא תלמיד מצטיין ספורטאי מעולה והעיקר ילד נבון מלא חברים ילד מאוד אנושי בטוח שיגיע רחוק.

אלון: סבא ברוך תמיד עומד לצדי ותומך. מפנק אוהב ותמיד חושב על האחר וספורטאי מעולה.