מאגר סיפורי מורשת

 

 

אני אמא 

שנתיים לאחר מכן התחתנתי, ולאחר עוד כשנה נולדה בתי הבחורה, קטי, שנקראה על שם חמותי שנפטרה שנתיים קודם לכן. כעבור 4 שנים נולד בני הצעיר, אריאל. הייתי אמא מאושרת והתחלתי לעבוד רק כשהילדים גדלו כדי שאוכל לתת להם את כל החום והאהבה שילדים צריכים מאמם. 

 

בשנת 1978 נפתח בתל אביב מוזיאון "בית התפוצות" שבו עבדתי כמדריכה ב-3 שפות. מאוד אהבתי את עבודתי החדשה ואפילו למדתי ממנה הרבה מאוד על החיים היהודים, על ההיסטוריה, על המורשת ועל הזהות היהודית.

 

 

כעבור 3 שנים בעלי התמנה לשגריר ישראל בקולומביה, וכבר אז ידעתי מה זה אומר- אנחנו היינו צריכים כל המשפחה לעבור לגור בקולומביה. התפקיד דרש ממני לייצג את המדינה שלנו בפני הקהילה והשגרירים ממדינות אחרות. היינו השגרירים הכי צעירים שנשלחו אי פעם ממדינת ישראל וגם בין השגרירים ששהו שם בקולומביה. הילדים למדו בבית ספר יהודי ספרדית ועברית. בתי הבכורה השתלבה מאוד טוב בחיים בקולומביה, אך לבני הצעיר היה קשה מאוד בגלל תנאי הבטיחות שהיו לנו כשגרירים. ובכל זאת, הילדים חוו חוויות מאד מיוחדות, כמו לעלות על כדור פורח, דבר שהיה די חדש אז.

 

באותו זמן בארץ הייתה מלחמת שלום הגליל, או כפי שקרויה היום "מלחמת לבנון הראשונה". המצב הבטחוני של הדיפלומטים הישראלים בעולם היה רגיש ולכן, שלחנו את הילדים לוונצואלה והם שהו שם חודש ימים. כאשר המצב נרגע, הילדים חזרו הביתה. למחרת בבוקר הילדים יצאו לבית הספר כרגיל בשעה שבע וחצי, ובדיוק בשעה שמונה ירו לכיוון הבית (בית השגריר).

 

באותו בוקר הייתי לבד בבית עם שתי העוזרות. ליד ביתנו היה גר שר בממשלת קולומביה ולרגלי הבנין חיכו לו שומרי ראשו. באותו זמן שמעתי אנשים ברחוב צועקים "אללא וואכבר" ומיד נשמעו יריות שחדרו אל תוך הבית ולאחר מכן דממה. העוזרות ואני התחבאנו במקום אשר היה נראה לנו מוגן, וחיכינו. מאוחר יותר נודע לנו ששומרי הראש של השר ירו על המחבלים וזה מה שהציל אותנו. כשנודע לבתי ולבני בבית הספר על הפיגוע, הם לא ידעו מה קרה איתי וכמובן מאוד דאגו. בעקבות הפיגוע הינו צריכים ללון במלון כמה ימים עד שתיקנו את הבית. כאשר שבנו הביתה, חיפשנו את החתול שלנו "פאפא" ולא מצאנו. עברו עוד יומיים ומצאנו אותו מפוחד ומתחבא מאחורי התנור, וכולנו כמובן שמחנו שהוא בחיים.    

 

   

כאשר שבנו הביתה חזרתי לעבודתי הקודמת (בית התפוצות) ובעלי קיבל תפקיד יושב ראש הקליטה והעליה בסוכנות היהודית. הזמנים היו של העליה החשאית של יהדות אתיופיה ונחשפתי לסיפור המרתק של אותם הזמנים שעברו על המדינה. כעבור כמה שנים שני ילדיי הלכו לצבא, קטי שרתה במודיעין ואריאל התקבל לסיירת צנחנים אך גילו שיש לו בעיה בקרסול ועבר לתפקיד אחר, הוא שירת בשטחים, והזמנים היו של האינתיפאדה הראשונה, הוא עשה קורס קצינים, וכקצין, הוא מאד דאג ותיפח את חייליו.

 

בתום השירות הצבאי של שניהם, בתי הלכה ללמוד וסיימה תואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, ואריאל לאחר הצבא, נסע לדרום אמריקה ל-4 חודשים, וכאשר חזר הלך ללמוד משפטים וכלכלה ועשה תואר ראשון במשפטים.

 

בתי נשאה וילדה את יואב, נכדי הבחור בן ה-20 ואת ליאור בן ה-12. כאשר מלאו ליואב שלוש שנים אריאל התחתן עם הדס ונולדו לו ראשית, זוג התאומים,יובל ועדי,ואחרון חביב מיכאל.                                                                                                                                                                                                                    

 

והנה עדי ואני,משתתפות בפרויקט זה, "תכנית הקשר הרב דור". אני סוגרות מעגל כי הפגישה האחרונה מתקיימת בבית התפוצות, מקום תעסוקתי. מאד שמחתי, לקחת חלק בתכנית זו והרגשתי שזה קירב אותי לנכדה האהובה שלי, עדי.

 

תשע"ו