מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל לוין. נולדתי בשנת 1960בעיר סמרקנד שבאוזבקיסטן. שמות הוריי הם זלמן מרדכי ושפרה, יש לי אח אחד ושמו מיכאל. הוריי נתנו לי את השם שמואל, על שם סבי, והוא נקרא על שם האדמו"ר הרבי המהר"ש נ"ע- האדמו"ר הרביעי בשושלת אדמו"רי חב"ד.

גרנו בסמרקנד בבית בן שתי קומות. לבית היו שתי כניסות, יכולנו להיכנס מהדלת הקדמית וגם מהדלת האחורית. בבית שלנו היו 8 חדרים ומטבח אחד. הייתה לנו מכונת הכביסה שהייתה ממוקמת  במרפסת. התקלחנו בבית מרחץ ציבורי.

השכונה בה גרתי הייתה מאוד גדולה כמאה אלף איש. בעיר  שלנו  לא היה בית כנסת, באותה תקופה שלטו הקומוניסטים ברוסיה, בזמן שלטונם הם סגרו את כל בתי הכנסת ברוסיה ואסרו כל קשר לדת. הבולשת הרוסית, הק.ג.ב,  עקבה ובלשה אחר היהודים. כדי לטשטש עקבות, אז בכול שבת התקיים מניין התפילה בבית אחר.

הוריי

הוריי היו אנשים טובים, חסידים ובעלי מסירות נפש. עוד מילדותו חונך אבי, ר' זלמן, לחיי מסירות נפש, שכן אביו כיהן כרב שוחט ומוהל גם יחד, למורת רוחם של השלטונות הקומוניסטיים שרדפו את בני המשפחה עד חורמה. בנערותו הוא למד בישיבות תומכי תמימים המחתרתיות, ושמר על דרכי היהדות והחסידות במסירות נפש.

בימי מלחמת העולם השנייה, גוייס אבי  לצבא האדום, ולמרות כל המכשולים, שמר על כשרות והקפיד להתפלל מידי יום ביומו. לאחר, הוא חזר אל משפחתו שהתגוררה באותה עת בסמרקנד, שם התחתן עם אמי, שפרה נחמה ויחד הקימו משפחה חסידית לתפארת.

באותה תקופה אבי עבד  כרואה חשבון לצורך פרנסתו, וכשעל השבת הוא שמר מכל משמר למרות תפקידו הבכיר במקום עבודתו. אמי עבדה כרופאת ילדים. לאבא שלי אומנם, לא היה זקן ברוסיה. אבל אמי הייתה תמיד בכסוי ראש. הייתה לנו בעיה להשיג אוכל עם כשרות מתאימה. קיבלנו בשר שנשחט על ידי שוחט ובבית הכשרנו אותו. גם עם החלב הייתה בעיה להשיג, חלב ישראל, אבל הסתדרנו. כל אוכל שלא היה צריך כשרות מיוחדת, היינו קונים בחנות.

שנות ילדותי

השכונה בה גרנו, לא הייתה שכונה יהודית, מקומות המפגש שלנו היו בבתים של יהודים. היו לי חברים יהודים, וגם גויים אבל הם שיחקתי איתם רק בבית ספר,  ואחר הלימודים שחיקתי בחצר הבית. ובשכונה שלי שיחקתי רק עם החברים היהודים. שיחקנו בהרבה משחקים כגון: מחניים, משחקי דמיון, משחקי מלחמה, ונסעו באופנים.

מלבד המשחקים, בשעות הפנאי הייתי הולך גם לחוגים, קורא ספרים, והולך לישיבת ערב שהייתה ממוקמת במחתרת כמובן.

בית הספר

בבית ספר שלמדתי, בכל כיתה היו בערך 4 תלמידים יהודים מתוך 30 ילדים. בשנות ילדותי לא היו שמות לבתי הספר. הם נקראו לפי מספרים, מספר בית הספר שלי היה 30. בבית הספר למדתי רק מקצועות חול, היחסים שלי עם המורים היו די טובים בכיתה שלי הייתה משמעת מאוד חזקה, בכל פעם שהמורה שלי הייתה נכנסת לכיתה, היו כל התלמידים עומדים לכבודה ורק כשהיא הייתה אומרת לשבת, היינו יושבים העונשים שנתנו אצלנו היו לרשום דפים ולשנן דברים.

התלבושת שלבשתי הייתה עניבה אדומה ומגיל 10-17 היינו צריכים ללכת עם מכנסיים כחולות. בשבת הייתי לובש בגדים צבעונים. כשהיו ימים קרים היינו לובשים בגדים חמים. וכשהיו ימים חמים לבשנו בגדים מתאימים.

היו לנו טיולים רק בקיץ, אבל אני לא השתתפתי. בבית ספר היו המון מסיבות לכבוד החגים שלהם, והיו להם הרבה חגים, היו הרבה מקצועות לימוד שאהבתי והם: חשבון, גאוגרפיה, והיסטוריה. לא אהבתי את שיעור לשון, בבית ספר שלי היה חדר אוכל אבל לא אכלתי שם, האוכל שהכי אהבתי בילדותי הייתה חביתה. בילדותי היו לנו ממתקים אבל רובם לא היו כשרים.

הייתי בתנועת נוער ושמה: "פיניור" שפירושו באנגלית ה"ראשונים", כלומר, שחבריה הם הראשונים והמצטיינים בכל התחומים ולפעמים בימי ראשון היינו צריכים לאסוף את הזבל ולנקות את כל שטח בית הספר.

העלייה

בשנת תשל"ד 1973 עלינו לארץ הקודש. ברית המועצות פתחה את שעריה, ומשפחות רבות ניצלו את האפשרות ועלו לארץ. גם משפחתנו עלתה יחד עם כולם. טסנו במטוס למוסקבה ומשם לווינה. לאחר חנייה קצרה המשכנו משם לתל אביב. בתחילה התגוררנו במעון עולים בכפר חב"ד ומשם עברנו לנחלת הר חב"ד.

לא ידענו את השפה העברית. הוריי למדו באולפן את השפה ואני למדתי בבית הספר. היה לנו מאוד קשה להשתלב בארץ. כי לא לכל מקום הכניסו זרים. גרנו בבניין, אחרי זמן מה השתלבנו ב"ה וכולם שמחו לעזור לנו.

הזוית האישית

התלמידים: מוני שטינברגר ושימי גלויברמן מתעדים את סיפורו של שמואל לוין.