מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי יוסף כרמון, נולדתי במצרים בעיר קהיר בשנת 1938 והשנה חגגתי את יום הולדתי ה – 82. כיום קוראים לי יוסף כרמון, אבל בעבר קראו לי ג'וזף קארמונה  (אבל כולם קראו לי קארמונה, ובבית קראו לי ג'וזי), ג'וזף זה בעצם יוסף רק באנגלית וצרפתית.

כשנולדתי הורי קראו לי ג'וזף על שם אחד הסבים שלי. לאחר שעליתי לארץ שיניתי את שמי מג'וזף ליוסף. גם את שם משפחתי שיניתי אחרי שעליתי לארץ, אני ואחי שינינו את השם משפחה שלנו מקארמונה לכרמון כי זה שם יותר עיברי. בבית הוריי דיברנו בדינו, שזאת שפה שהיא דומה מאוד לספרדית וגם דיברנו צרפתית. בבית הספר אבל למדתי אנגלית וערבית בבית ספר במצרים.

לאבא שלי קראו מואיז (בעברית זה משה) ולאמא שלי קראו לוסי. לאח שלי קראו קלמון (בעברית מנחם), בבית קראו לו קלמו ולי ג'וזי.

לאבא שלי הייתה חנות במצרים והוא היה מוכר בה כל מיני כלים: כלי אוכל, אגרטלים, וכלים ליופי. הוא היה מביא אותם מיפן ומסין, היו עליהם ציורים מאוד יפים, הם שימשו גם לקישוט וגם לאכילה. אני ואחי לא עבדנו במצרים כי היינו ילדים צעירים. אבל, לפעמים אחי ואני היינו הולכים לחנות אחרי שעות הלימודים בבית ספר גם כדי לעזור לאבא שלנו וגם על מנת להיות איתו. החנות לא הייתה ליד הבית שלנו היא הייתה בשכונה של היהודים, קראו לשכונה הרובע יהודי.

אנחנו גרנו ברחוב שקראו לו רחוב "עדי פשה" מספר תשע, עד היום אני זוכר את המספר של הבית. הרחוב שבו גרנו היה  באחד הרחובות הראשיים של קהיר. היהודים גרו ברובע היהודי, אנחנו גרנו ליד בית הכנסת הגדול.

גרנו שם בבית עם חמש קומות, אנחנו גרנו בקומה החמישית. זה היה בית גדול ויפה, היו לנו סלון גדול, מרפסת והרבה חדרים.

מסביבת ילדותי, אני זוכר את השבתות. היינו הולכים לתפילה ולאחר התפילה הרב היה מברך את כל הילדים. אני גם זוכר את הארוחות. אנחנו גרנו עם דודה שלי ועם אבא שלי, כי אמא שלי נפטרה כשהייתי בן שלוש. אחרי שאמי נפטרה אח של אבי שקראו לו ניסים, עבר עם אישתו והילדים שלהם, לגור איתנו. אני זוכר שאכלנו אוכל מיצרי, במיה בעיקר. אכלנו עוד מאכלים מיוחדים, אבל למעשה עד היום אני לא הכי מתעניין באוכל. עכשיו אני נזכר שאני מאוד אהבתי את הפאלפל המצרי ואת הפולים.

אני לא עליתי ישר לארץ. כשעזבתי את מצרים הייתי ילד. הבריחו אותי ממצרים עם עליית הנוער. אבא שלנו לקח אותנו לנמל באלכסנדריה ושם מישהו מהסוכנות היהודית לקח אותנו לצרפת לבית יתומים.

מבית הוריי אני זוכר שכל קיץ היינו נוסעים לעיר – פורט סעיד ושם היינו מבלים בחופשה, לאבא היה שם אח שקראו לו סלומון (בעברית שלמה). היינו מתארחים אצלו, כמעט כל קיץ היינו עושים את זה. היינו רוכבים על אופניים, רכבתי על אופנים עם שלושה גלגלים ענקיים כי הייתי קטן באותו זמן, זה בעצם היה כמו גלגלי עזר. אני זוכר שפעם אחת ברחתי מהבית, הייתי אולי בן 7, אני זוכר שכעסתי על משהו ואני לא זוכר על מה. יצאתי והסתובבתי ברחובות ואחרי כמה שעות חזרתי. אני זוכר שחיפשו אותי וכעסו עלי.

בגלל שגרתי במצרים ולמדתי בבית ספר עם ילדים לא יהודים, לא היו לי חברים כי הם לא רצו להתחבר ליהודים. החבר הכי טוב שלי היה אחי הגדול, מנחם ואיתו הייתי משחק.

תקופת הילדות

בילדותי לא כל כך שיחקנו משחקים מכיוון שהיינו רק אחי ואני, אבי ודודתי. בעבר, לא היה נהוג כמו  היום שיוצאים לפארקים ולמקומות. אמי נפטרה  כשהייתי בן ארבע או חמש ובני הדודים שלי היו גדולים והם לא רצו לשחק איתנו.

בשעות הפנאי, אחי ואני, היינו לפעמים רוכבים על אופניים בשכונה ובשעות אחר הצהריים היו לנו מורים פרטיים שהיינו צריכים לשבת וללמוד אתם.

למדתי בבית ספר אנגלי מכיתה  א'-ד' , בבית הספר דיברו באנגלית, אני לא כל כך זוכר את שם בית הספר. אני זוכר שבית הספר היה רחוק מהבית שלי והיינו נוסעים בהסעות מהרחוב של הבית שלנו בקהיר, רחוב "עדלי פשה" מספר 9. היינו יוצאים החוצה לרחוב והאוטובוס היה אוסף את התלמידים לבית הספר. אני זוכר שהייתה לנו כיתה גדולה ורחבה, היינו הרבה ילדים. אני גם זוכר שהיה בכיתה לוח שעליו היה ניתן לכתוב, לוח פחות או יותר כמו שיש היום…

בבית הספר למדנו אנגלית וחשבון, וגם למדנו את הברית החדשה שזה התנ"ך של הנוצרים. למדנו גם ערבית ואני זוכר שהמורה היה מאוד קשוח וקפדן אם מישהו היה מפריע הוא היה מכה אותו על היד עם סרגל. אני לא זוכר כל כך אילו מקצועות אהבתי או לא אהבתי, אבל זכור לי  שבבית ספר הכל היה בהקפדה.

היחסים שלנו עם המורים היו בסדר גמור. אני זוכר שישבנו שני תלמידים בשולחן אחד והיה צריך להיות ממושמע כמו שצריך, המורים היו מצוינים, הם הקפידו מאוד על המשמעת והייתה משמעת מאוד קשוחה בבית הספר. כולם היו מחויבים להגיע בזמן ואסור היה לאחר. אני זוכר שהיו עונשים שהיו מקובלים בבית הספר כמו למשל: להוציא תלמיד מהכיתה או להכות על היד של התלמיד עם סרגל או עם מקל שהיה למורה.

בבית הספר היה מקובל להגיע עם תלבושת אחידה של בית ספר, ואני לא זוכר אם היו טיולים או מסיבות בבית הספר. דרך ההוראה הייתה טובה, שם רכשתי שפות רבות, עד היום אני דובר את כל השפות שלמדתי בבית הספר: אנגלית, צרפתית וערבית. למורים היינו קוראים– sister  ו- father. בבית הספר, לא היה לנו חדר אוכל, אבא שלי או דודה שלי שגידלה אותנו היו מכינים לנו כריך לבית הספר. בילדותי לא הייתי בתנועת נוער משום לא יכלה להיות תנועת נוער יהודית במצריים כי זאת מדינה ערבית.

אחד מזיכרונות הילדות המשמחים שלי ממצרים הוא: גרנו בבניין בקומה חמישית ומשם היינו רואים מהמרפסת כל בוקר את המרכבה של מלך מצרים, המלך פארוק, המרכבה שלו עם הסוסים וזה היה מראה מאוד יפה.  אני זוכר שהייתי מחכה לזה כל יום. אהבתי גם ללכת לקולנוע לראות סרטים, הייתי הולך עם אחי, אהבנו סרטי פעולה, אבא שלי היה לוקח אותנו ומחזיר אותנו. אני זוכר שלפני שהסרט היה מתחיל  היו משמיעים את ההמנון של מצרים.

מהילדות שלי אני זוכר שני דברים מאוד עצובים. זיכרון ראשון שאמי חלתה ונפטרה כשהייתי בן ארבע או חמש, לא הבנתי מה קרה ולמה היא נעלמה מחיי והיה לי מאוד קשה.

הזיכרון השני הוא שפתאום יום אחד אבא שלי לקח אותנו, את אחי ואותי, באישון לילה לאלכסנדריה לנמל. כל אחד מאיתנו ארז מזוודה עם מעט דברים, ופתאום אבי עזב אותנו ובא מישהו אחר ולקח אותנו. זה הזיכרון הכי עצוב שלי. לא ידעתי, מי? מה? לאן? למה? הייתי רק בן עשר. העלו אותנו על האונייה ונסענו לצרפת שם היינו שנה בבית יתומים בטירה ביער. אני זוכר שאני ואחי בכינו ואחי החזיק לי את היד. זה לא קל לעזוב את אבא בגיל כזה, לא הבנתי ולא ידעתי למה הוא הולך מאיתנו, היה לי מאוד קשה.

זיכרונות מגיל הבגרות

עליתי לארץ רק עם אחי, אבי נשאר במצרים, וכאשר הוא עלה לארץ הוא גר במעברה ואני כבר הייתי בצבא. כשעליתי לארץ  לא הייתי במעברה כי הייתי ילד, הייתי במוסדות של ילדים. לא היה לי קל כי יש ילדים שאתה יוצר איתם קשר יותר מהר ויש ילדים שפחות. הקליטה בארץ זכורה לי כדבר מאוד מאוד קשה, היינו כל הזמן במוסדות בלי הורים, אני זוכר שזה היה מאוד לא פשוט. אם אני לא טועה אני חושב שהייתי בן תשע כאשר הגעתי, אני לא כל כך זוכר באיזה גיל עזבתי, אבל אחרי המוסדות הייתי בחברות נוער ואז עברתי לקיבוץ סעד לשם הגעתי כשהייתי בן 16.

כמעט ולא שמרתי על קשרים עם ילדים שהיו איתי באותן שנים. זכור לי סיפור אחד מרגש מתקופה זו. היינו במוסד, בערב לפני שהיינו הולכים לישון היה מדריך שעד היום אני זוכר את השם שלו, קראו לו יוחנן. כשהיינו הולכים לישון הוא היה עובר בכל חדר כדי לבדוק שכולם היו הולכים לישון. אני הייתי מחכה שהוא יבוא לחבק אותי, היה חסר לי חיבוק, הוא היה מחבק אותי ופשוט לא הייתי עוזב אותו. עד היום אני זוכר את זה ואם הייתי יכול הייתי אומר לו תודה ענקית.

עד הצבא ואפילו אחרי הצבא לא הייתה לי חברה, משום שהייתי מאוד ביישן. לפני אישתי, סבתא שלך, היו לי כמה חברות אבל זה לא היה רציני.

יוסף ונכדתו

ימי חטיבת הביניים והתיכון

זאת הייתה תקופה שאני כבר הייתי בארץ, הייתי במוסדות ילדים ושמענו שירי ארץ ישראל ישנים. שמענו שירים של זמרים ידועים שהיו אז, כמו: פול אנקה, אלביס פרסלי ועוד. אהבתי לשמוע את השירים של יורם גאון ושל אריק אינשטיין. במוסדות ובחברות נוער היינו רוקדים ריקודי הורה וריקודי מעגלים. אבל אני לא רקדתי כי לא הייתי רקדן, למרות שדווקא אני אוהב מאוד לראות תכניות ריקודים והלוואי שהייתי יכול להיות רקדן. בתקופה הזאת לא היו לנו מפגשי כיתה או דברים כאלה, לא היינו עושים דברים מיוחדים כמו שעושים היום כמו יציאות לטיולים.

האמת היא שלא חגגתי אף פעם בר מצווה, לא עליתי לתורה, לצערי, אני גם לא יודע לקרוא בתורה. הדור שלי, זה דור אחר לגמרי. הדור של היום כל היום נמצא עם הטלפונים וכל הדברים החדשים, אני אפילו טלפון בקושי יודע לתפעל, ומחשב בכלל. בעבר לא היו דברים כאלה, הכל היה אחר לגמרי, אני הייתי ילד מאוד מאוד ביישן וסגור.

בנעוריי, אבא שלי לא היה איתי משום שכמו שסיפרתי אבא שלי נשאר במצרים ורק כשהייתי בצבא הוא עלה לארץ והיה במעברה, אז לא יכולתי לעזור לו. עבדתי לפעמים, קצת בחקלאות. למדתי חצי יום בית הספר שבו למדתי לא באמת היה בית ספר רציני, למשל לא היו מבחנים או תעודות בגרות. אני לא זוכר שהיו עונשים, אני לא קיבלתי עונשים. המקצועות שלמדנו הם בערך כמו מה שאתם לומדים כיום. למדתי בקיבוץ עין הנציב, הוא עדיין קיים היום. היו מורים שאהבתי יותר והיו גם שאהבתי פחות, אבל למדנו רק שלוש עד ארבע שעות ביום, ולא היו שיעורי בית, זה לא באמת היה בית ספר.

ילדי הקיבוץ לא למדו איתנו, כי בתקופה ההיא ילדי הקיבוץ היו בדרגה אחרת לגמרי. אני הסתכלתי על ילדי הקיבוץ כמו שאני מסתכל על מעמד אחר לגמרי, חששנו לדבר איתם או להתקרב אליהם.

הקמת משפחה

פגשתי את זוגתי, סבתך, בקיבוץ סעד. היא הייתה בחברת הנוער ואני הייתי אחראי על אספקה קטנה. בקיבוץ, היו פעם מחלקים דברים שהיו חסרים לאנשים, למשל למי שלא היה סבון הוא היה שם פתק ואז היו שמים לו סבון, או כל מיני דברים שהיו חסרים. היא הייתה באה כדי לקחת אספקה לחברת הנוער וכך הכרנו. הקשר בינינו נרקם בכך שהיא באה עוד כמה פעמים ולאט לאט הכרנו ודיברנו. יצאנו לדייטים אבל לא כמו היום, לא יצאנו לעיר או למסעדה, אלא היינו נפגשים במתבן של קש. לפעמים היינו נפגשים גם במתבן, בשדה או באיזה ספסל רחוק. היינו נפגשים בפינה שאף אחד לא היה רואה, דיברנו ושוחחנו. ככה התאהבנו, ועד היום אני לא מצטער על זה, להפך, אני פגשתי את האישה באמת הכי מדהימה שיש, אני מאוד אוהב אותה ואני מודה לאלוהים שזאת היא.

בתחילת הנישואים, אחרי שהתחתנו בנו לנו דירה מאחורי המרפאה של הקיבוץ, היו ארבעה חדרים וכל משפחה קיבלה חדר ושירותים שהיו משותפים לנו ולעוד זוג, זה היה חדר קטן אבל הסתדרנו. נולדו לנו שישה ילדים – צילה, מושיקו, עינת, עידו, רונן ואפרת. צילה גרה בניו ג'רזי ויש לה שני ילדים, היא מלמדת בקהילה היהודית. מושיקו גר בגן יבנה, יש לו שלושה ילדים והוא עובד בנמל. עינת גרה בבינימינה, יש לה שלושה ילדים והיא עובדת בתור מרפאה בעיסוק. עידו גר בקיבוץ אור הנר, יש לו שלושה ילדים והוא עובד בהייטק. רונן גר בשערי תקווה, יש לו שני ילדים והוא מנהל שיווק של חברת קוסמטיקה ואפרת גרה בצור יצחק, יש לה שני ילדים והיא מורה. בסך הכל יש לי 15 נכדים.

חנוכה במצרים

אני זוכר שהדלקנו נרות כל המשפחה, גרנו בקומה חמישית בבניין גבוהה, אני זוכר שהיינו מתקבצים באולם הגדול שהיה לנו בבית, ושם היינו מדליקים נרות. אני לא זוכר שהיינו שרים שירי חנוכה כמו היום, היינו מדליקים נרות שמונה ימים. אבי היה הולך לעבודה כי זה מצרים, זה לא ישראל, זה לא חג של המדינה, היו הולכים לעבודה כרגיל.

בבית הכנסת היינו נפגשים, אבל היינו הולכים לבית הכנסת רק בשבתות.  במצרים הייתה קהילה יהודית אבל היא לא חגגה חגים ביחד, זאת אומרת היינו הולכים לבית הכנסת ומדליקים נרות רק בבתים, אבל בחוץ לא, לא היינו רואים אנשים מדליקים נרות כמו היום  ליד החלון. כשהגעתי לבית היתומים בצרפת, שם הדלקנו נרות. היינו גם שרים שירים כי בצרפת כולנו היינו יהודים בבית היתומים והמדריכים רצו להחדיר בנו את המנהגים, את העברית ואת החגים.

הזוית האישית

ליאור הנכדה: נהניתי מאוד לראיין את סבא שלי ולשמוע את סיפור חייו. בעקבות הראיונות עם סבא למדתי להעריך יותר את סבא שלי. כאב לי לשמוע על ילדותו שהייתה קשה, ויחד עם זאת הוא הצליח להקים בישראל בית לתפארת.