מאגר סיפורי מורשת

מסלול חייו של סבא חיים טופלר

שמי עומר טופר, נולדתי בתאריך 3/9/1997 בבית החולים בלינסון בפתח תקווה. עד גיל 3 חודשים התגוררתי בפתח תקווה , ולאחר מכן עברתי ליישוב צור-יגאל. יש לי אחות ואח: עפרי, נולדה בשנת 2001 ובר, נולד בשנת 2004. התחביב שלי הוא ריקוד, אני רוקדת ארבע פעמים בשבוע, שלוש שעות בכל פעם, ובכל יום בסגנון אחר: מודרני, קלאסי ,ג'אז, ויצירת ריקודים. הסגנון האהוב עלי הוא ג'אז משום שאני אוהבת את המוסיקה והקצב. אני אוהבת סרטי דרמה וספרי מתח ודמיון. את בת-המצווה שלי חגגתי עם משפחתי המורחבת, הדרכתי אותם במנהרות הכותל המערבי, זו הייתה חוויה מרגשת מאוד להדריך ארבעה דורות : את הורי , את הסבים והסבתות.

ובמיוחד את הסבא של אבי שהוא בן תשעים ושלוש אשר ברך אותי בברכת כוהנים במקום בו הכהנים היו מברכים את בני ישראל אשר עלו אליהם כשבית המקדש עוד היה קיים.

אני מביאה את סיפורו של סבי חיים טופלר , בבלוג שתעדתי את סיפורו

סבא חיים נולד בבית חולים בלינסון, וגר ברמת גן, נחלת גנים. שם סבא גר מגיל שנה עד גיל 15. הוא עבר לגור בבני ברק- ושם גר עד שהכיר את סבתא לאה, הם התחתנו וגרו ביחד חצי שנה בבני ברק. עברו לגבעת שמואל ל-8 שנים ושם נולד אבי (שמר טופר) ודודתי (קרן טופר) מקום מגורו של סבא חיים טופר, עם משפחתו היה בצריף עץ שאבא שלו בנה לבד על גיבעה ברמת גן.

בשנת 1973 עברו משפחת טופר לראשון לציון. עד היום חיים ולאה גרים באותה דירה.

הבית של סבא וסבתא

משפחתו של סבא חיים עברה לגור בבני ברק. שם סבא הכיר גם את אישתו לאה. אחרי שנשאו המשיכו לגור בבני ברק עוד חצי שנה ואחר כך עברו שנייהם לגבעת שמואל. לאחר שגרו חיים ולאה בבני ברק מספר שנים, עברו בשנת 1966, לגבעת שמואל, שם,  נולד אבי שמר ובשנת 1971 נולדה דודתי קרן. סבא חיים וסבתא לאה נישאו בשנת 1965 וגרו בבני ברק.

בצבא סבא היה בנח"ל (נוער חלוצי לוחם), הלכך לקיבוץ פלמחים והיה שם בשנה הראשונה, כל שבוע היו מתחלפים במשמרת. בשנת 1962 נישאר בהר הצופים חודש ימים ללא החלפה, לאחר מכן הלך לנח"ל מוצנח שהוא חלק מהצנחנים. הוא זוכר שהם השתתפו בהרבה פעולות מעבר לגבול.

סבא חיים נזכר ומספר…ככה הכל התחיל…

סבא חיים טופלר מציג את תעודת הנישואין שלו ושל חנה :

" חנה (גלבגיסר) טופר : אמא שלי נולדה במשמר הירדן, ישוב קטן בגליל העליון. בילדותה, עבדה בשדות הטבק וקטפה תותים. משמר- הירדן, הייתה קרובה לאגם החולה, אשר באותה תקופה היה אגם גדול, ושרצו בו יתושי הקדחת, יתושים אלה היו מקור למחלות וגרמו למותם של רבים. במושבה, לא היו מים זורמים, לסבא שלי הייתה פרידה אותה הוא היה רותם לעגלה ויורד לנהר הירדן, ממלא חביות במים וחוזר למושבה. מים אלה שימשו את המשפחה לשתייה ורחצה. בגלל המחלות עזבה המשפחה את הישוב ועברו להתגורר בגבעתיים, שם הפך לקצב וגידל עדר פרות, עזים וכבשים. אבא של אמא שלי היה "שליח" של תאודור הרצל (חוזה מדינת היהודים) בארץ ישראל. בגלל תפקיד חשוב זה, היה עליו לקבל אותו בהגעתו לארץ. אבא של אמא שלי, גר במשמר הירדן ולפני הגעתו של הרצל ליפו עשה את דרכו ברכיבה על חמור עד לקיבוץ צמח (כיום דגניה) שליד טבריה, ובהמשך, עלה על רכבת העמק ונסע עימה עד לחיפה. רכבת העמק הייתה ידועה במהירותה האיטית והאגדות מספרות, כי בעליות, היו אנשים יורדים מהרכבת, קוטפים פרחים ועולים עליה חזרה. מחיפה רכב עד ליפו וקיבל את פניו של הרצל.

משה טופר : "אבא שלי עלה מרוסיה בעלייה השנייה כשהיה בן שנה, בשנת 1912 .יחד עם משפחתו, התיישב בתל אביב הקטנה ולאחר מכן עברו להתגורר בשכונת נווה צדק. באותן שנים שלטו הטורקים בארץ ישראלל והמשפחה כולה גורשה למשך כשלוש שנים לאלכסנדריה שבמצרים. כשחזרו לארץ למד בחדר ובתלמוד תורה, למרות שהמשפחה לא היו דתיים. בגיל צעיר החל לעבוד בקואופרטיב דן, בהתחלה בתור מכונאי של האוטובוסים העתיקים והראשונים ואחר כך כנהג. אבא שלי היה חבר בארגון ההגנה ובביתו היו מספר סליקים בהם הוחבאו כלי נשק ותחמושת והוסתרו מפני הבריטים. אני זוכר כי מתחת לאקוריום בסלון היה סליק ובו הוחזק אקדח, בחצר היה סליק גדול של תחמושת אשר שימש את חברי ההגנה מרמת גן. לאבא שלי היה אקדח אותו קיבל כצל"ש על פעולה שעשו חברי ההגנה בגליל, עד היום אינני יודע על מה, כיון שעד יום מותו סירב לספר לי מה באמת קרה באותה פעולה, כנראה שישנם דברים שהשתיקה יפה להם…".

ישבתי עם סבא חיים, הסתכלנו בתמונות, והוא סיפר לי : "אני הצעיר בילדי משפחת טופר ויש לי שתי אחיות: הבכורה, אביבה שטייר. כשהייתה ילדה ניגנה בכינור. באחת הפעמים כשקרובים באו לביקור היא נגנה להם את התקווה, האורחים כעסו עליה ואמרו: שזה לא מכובד ולא מנומס. מאז לא נגנה יותר בכינור. האמצעית, ירדנה דגן. בעלה היה ממעפילי האונייה "אקסודוס", אשר נקראה גם "יציאת אירופה".

על הילדות

"נולדתי בשנת-1943. אבי היה מנהגי האוטובוס הראשונים בארץ, ואמי הייתה עקרת בית. גרנו בצריף עץ שאבא שלי בנה לבד על גיבעה ברמת גן. בארץ שלטו הבריטים ואנו גרנו קרוב למשטרת רמת גן,, באותה תקופה היו היתקלויות וחיכוכים עם האנגלים: כמו התקיפה של משטרת רמת גן. אני זוכר כי בזמן ההתקפה על תחנת המשטרה שיחקתי אצל חברי אשר התגורר בבית ממול המשטרה והוריו החביאו אותנו מאוחרי הבית כדי שלא ניפגע מקרב היריות. חלק מהחיילים היו אוסטרליים.

פעם אחת כשהיינו בנופש בנתניה טיפסתי על העמוד של הקרוסלה, אחד החיילים שהיה במקום צעק לי במבטא אנגלי ג'יבור כנראה מתוך רצון להראות כי הוא יודע לדבר עברית. כילד קטן הלכתי לגן ילדים של ילדי העובדים, לכל חבר מפלגה היה פנקס אדום, ומי שלא היה ברשותו פנקס כזה לא היה יכול לקבל עבודה ולעבוד או לשלוח את ילדיו לגני ילדי העובדים".

הכרזת המדינה

"בשנת 1948 הכריזו על הקמת מדינת ישראל, הייתי בן חמש, ואני זוכר את המשפחה יושבת סביב מכשיר הרדיו הגדול בסלון ואת ספירת הקולות בהצבעה באו"ם. אני זוכר כיצד בני משפחתי שמחו כששמענוו את תוצאות הספירה וכשהבנו כי עומדת להיות לנו מדינה יהודית בארץ ישראל, באותו ערב יצאו כל האנשים לרחובות רקדו שרו ושמחו. זמן קצר אחר כך האנגלים עזבו את הארץ ופרצה מלחמת השחרור".

מלחמת השחרור

"בתקופה שהאנגלים שלטו בארץ, הם שמרו על הפרדה בין הערבים ליהודים, ועם פרוץ מלחמת השחרור נלחמנו נגד כל מדינות ערב. במלחמת השחרור גויסו כל הגברים שהיה כשירים. אבי, משה שהיה נהג אוטובוס, היה מוביל את החיילים לקרבות באוטובוס שלו. במלחמת השחרור בעת הפגזה עצר אבי את האוטובוס והוא קרא לכולם לרדת ולתפוש מחסה רוב האנשים אכן ירדו אבל היו כמה אנשים שסירבו מחשש להפסיד את מחיר הכרטיס, לרוע המזל האוטובוס נפגע בפגיעה ישירה וחלקם נפגעו. אבי היה ידוע באדיבותו נוסעים היו מבקשים ממנו להביא להם תרופה, הוא היה עוצר סמוך לבית המרקחת מוסר לרוקח את המרשם ובסיבוב הבא היה חוזר, לוקח את התרופות ומוסר אותם לאנשים".

הדודים התאומים שנהרגו – שלמה ומנחם גלבגיסר

"במלחמת השחרור שכלה משפחתנו את שני הדודים שלי, הם היו אחיה התאומים של אמא שלי. שני הדודים שלי השתתפו במבצעים לאיתור ילדים ניצולי שואה אשר הוסתרו במינזרים וכנסיות באירופה וסייעו להעלותם ארצה. אחד התאומים השתתף בקרב בקיבוץ נגבה ועצר טנק מצרי באמצעות רימון ונהרג בהתקפה. אחיו התאום נהרג בהפרש של כחודש ימים בוויהלמה (מושב בני עטרות) בקרב על כיבוש לוד.

סיפורם של התאומים אשר נפלו במלחמה זיעזע את הישוב היהודי הקטן בארץ ישראל וכתבות רבות נכתבו בעיתונים וסיפרו את סיפורם. זוהי הפעם היחידה בכל המלחמות ששני אחים תאומים נופלים בקרבות. התקופה הייתה תקופה סוערת מכיון שחלק מהמחתרות צורפו כבר לצבא ההגנה לישראל אשר רק הוקם וחלק עדין לא.

אחד התאומים היה כבר בצה"ל ובן גוריון שלח מכתב תנחומים למשפחה על נפילתו אולם על הבן השני שלא היה שייך לצה"ל אלא לאצ"ל לא נשלח מכתב תנחומים. אביהם של התאומים אשר קיבל את המכתב רק על בן אחד שלח אותו חזרה לבן גוריון וכתב כי אינו מעוניין בתנחומיו כי איבד שני בנים ושניהם יקרים לו באותה מידה.

סיפור מעניין עליהם הוא שליד כל קבר בקיבוץ נטעו עץ כל העצים התפתחו לעץ בעל גזע אחד ורק לדודי צמח עץ בעל שני גזעים.. אולי, בגלל אחיו התאום שנהרג.

סבא שלי הקים בית כנסת לזיכרם וקרא לו אוהל ש"ם (ש"ם =שלמה ומנחם).

בזמן המלחמה המצרים ניסו לכבוש את המדינה מדרום ומטוסים מצריים אף הפציצו את תל אביב. מול הבית שלנו היה בית יציקה בשם "סדן" ובו ייצרו פצצות, כאשר מטוסים הפציצו את "סדן" אני זוכר שברחנו ונכנסנו מתחת למיטה. אחרי ההפצצה מצאנו רסיסים של הפצצות על המיטה".

שפה : סבא חיים דובר עברית, הוריו דיברו גם עברית וגם אידיש, וסבא וסבתא שלו דיברו רק באידיש, שהייתה שפת היהודים בגולה. כילד לא רצה ללמוד אידיש אשר נראתה לו שפה מצחיקה והמתאימה לזקנים, לכן עד גילל 13 כמעט ולא דיבר עם סבא וסבתא שלו. "אני זוכר שנולדו לסבא שלי 3 גדיים. אני ובן דודי ירדנו לתת להם לשתות ואחד הגדיים מת סבי שראה כמה אני עצוב אמר לי שהוא רק ישן כדי שלא אבכה".

החברים : "החברים בשכונה היו מאוד מגובשים ושחקו תמיד יחד. כשהייתי ילד שיחקנו בעיקר ברחוב. בכל שנה לפני ל"ג בעומר כל החברים היו אוספים יחד עצים למדורה. ליד מקום המדורה היינו מקימים צריף קטן וישנים בוו מהלילה שלפני הקומזיץ כדי לדאוג שילדים ממדורות אחרות לא "סוחבים" לנו את העצים".

הדרך לבית ספרו הייתה מאוד קצרה ועברה דרך גבעת חול, כדי שלא ללכלך את הנעליים היה חולץ אותן לפני שהיה עולה על הגבעה וכך שמר עליהן נקיות. "אני זוכר שעל גג בית הספר הייתה עמדת מקלע, וחיילים הגנו על בית הספר שלנו".

"המלחמה הסתיימה כשגירשנו את הערבים וכבשנו את הערים הערביות והתחלנו בהקמת המדינה. מספר האנשים בארץ היה קטן וניצולים ממחנות השמדה באירופה עלו לארץ. בהתחלה לא היו להם בתים והם רוכזו במעברות וגרו באוהלים. משפחות תרמו חפצים ישנים לעולים החדשים שהיו חסרי כל. אני זוכר שהמשפחה שלנו אימצה 3 משפחות עולים. לאבא שלי הייתה עבודה קבועה, ואימא שלי עשתה בחצר ערוגות ושתלה ירקות את חלקם היינו אוכלים ואת חלקם אימי הייתה מחלקת לשכנים. "אבא שלי בנה לול תרנגולות בחצר וכך היו לנו גם ביצים טריות. אני זוכר שיום אחד אחותי נכנסה ללול ודרכה בטעות על אחד האפרוחים ומעכה אותו, היא הייתה עצובה מאוד, כדי לשמח אותה אבי לקח אפרוח אחר עטף אותו התחבושת ונותן לה אותו כדי שתחשוב שהוא חי".

תקופת הצנע : באותה תקופה לא היה מספיק אוכל, אפשר היה לקנות מצרכים בהקצבה. "הייתה לנו עז שנתנה מעט חלב והורי שהיו נדיבים נהגו לחלוק את שהיה להם עם השכנים. תקופה זו נקראה "תקופת הצנע". לאבי היהה חבר בכפר אזר שהיה לו לול תרנגולות. מאחר והיה צנע, אבי היה לוקח קצת תרנגולות וביצים, מושיב אותי על הארגז כדי שהמפקחים של משרד התעשייה לא יראו וכך היינו נוסעים עד הבית.

אירוע נוסף שאני זוכר הוא שבשנת 1950 ירד שלג בתל אביב אני חושב שזו הפעם היחידה שדבר כזה קרה פה בארץ. מכיון שלאבי לא היה כסף רב בניתי איתו קורקינט שהיה עשויי ממיסבים של מכונית ומחתיכות עץ ולמרות שהיה פשוט הוא נסע נפלא".

תנועת הנוער

"כבר בכיתה ד'-ה' הלכנו לתנועת הנוער העובד והלומד, היינו הולכים פעמיים בשבוע, עושים פעולות, שרים והמדריך היה מספר לנו דברים חדשים בכל פעם. אחרי הפעולות היינו יוצאים לטייל רוקדיםם ומשחקים משחקי חברה, למשל המשחק שני דגלים שמשחקים אותו גם היום. בימי שבת היינו הולכים כל הכיתה לירקון הנחל לא היה מזוהם ואפשר היה לשחות ולשוט בו ולדוג בו דגים היינו עושים שם אומגה מגדת הנחל אל תוך המים. בחופשים היינו יוצאים למחנות בקיבוצים היינו עוזרים בקטיף ויוצאים למסעות וטיולים רגליים ברחבי הארץ.

בשנת 1956 נסענו לטיול של בית הספר לקיבוץ יד מרדכי, בדרך המורה הראתה לנו בתים הניבנים לאורך החוף, זו הייתה תחילת בנייתה של העיר אשדוד".

התיכון : "בתיכון למדתי מכונאות רכב בבית ספר מקצועי בשם מקס פיין, חשבתי ללכת ללמוד בבית הספר למכונאות חקלאית אבל לאבי לא היה מספיק כסף ולכן ויתרתי. בתום הלימודים הלכתי לעבוד כמכונאי אוטובוסים, ולאחר מכן הלכתי לצבא".

שירות צבאי : "בצבא הייתי בנח"ל (נוער חלוצי לוחם), הלכתי לקיבוץ פלמחים והייתי שם בשנה הראשונה, בשנה זו קיבלנו הוראה ועלינו לשמור על הר הצופים אשר היה שטח ישראלי בתוך שטח בשליטה ירדנית ומכיון שאסורר היה לחיילים להיות שם התחפשנו לשוטרים. כל שבוע היינו מתחלפים ובשנת 1962 אני זוכר שנישארנו בהר הצופים חודש ימים ללא החלפה. לאחר מכן הלכתי לנח"ל מוצנח שהוא חלק מהצנחנים. אני זוכר שהיה לי קשה והשתתפנו בהרבה פעולות מעבר לגבול".

"בשנת 1963 השתחררתי מהצבא, עזבתי את הקיבוץ והלכתי לעבוד כנהג משאית בהקמת נמל אשדוד".

חתונה : סבא חיים וסבתא לאה נישאו בשנת 1965 וגרו בבני ברק ולאחר תקופה קצרה עברו לגור בגבעת שמואל, שם, בשנת 1966, נולד אבי שמר ובשנת 1971 נולדה דודתי קרן. בשנת 1973 עברו משפחת טופר לראשון לציון, ושם הם גרים עד היום. "כששמר היה בן חצי שנה פרצה מלחמת ששת הימים, אני כצנחן נשלחתי עם כל היחידה שלי להילחם ולכבוש את ירושלים, על יד מעבר מנדלבאום נפלו לידי שני פגזים. ספגתי 33 ריסים וכדור ברגל. הרבה שנים אחר כך במפגש לוחמים נודע לי כי את הכדור ברגל נפלט מרובהו של חייל פצוע שאותו סחבתי על גבי. למרות פציעתי המשכתי לשרת במילואים כמו כולם ואני גאה בכך.

קניתי משאית ועבדתי בקו בר לב זהו קו המוצבים אשר שמרו על תעלת סואץ, לאחר מכן עברתי לעבוד במשאבות בטון ועסקתי בתחום הבניה. בחגים ומועדים נהגה כל המשפחה להתכנס בבית של הוריי, לדבר לאכול ולהחליף חוויות. ההורים שלי תמיד חינכו אותנו שהמדינה היא לפני הכל ,וצריכים לתת הכל למען המולדת".

סבא חיים בשנת 2010

כיום סבא חיים בן שישים ושש. הוא גר עם סבתא לאה בראשון לציון באותו בית אליו עברו לפני 37 שנה. לסבא וסבתא 5 נכדים: עומר (אני) בת 12, עפרי, אחותי האמצעית בת 8.5, בר אחי הקטן בן 5.5, עדן בן דודתי בן 8.5, ויולי בת דודתי בת השנתיים.

אהבתו של סבא חיים לארץ ישראל גדולה. הוא מנסה להעביר את אהבתו גם אלינו, נכדיו, בטיולים וסיורים אותם אנו עורכים בארץ בג'יפ שלו ובאמצעות סיפורים אותם הוא מספר לנו. לסבא חיים ידע רחב בנושאים שונים כמו גאוגרפיה, תנ"ך, ארכאולוגיה, צמחיה ובעלי חיים והוא תמיד משלב בסיפוריו את המידע והופך אותם למעניינים.

לסבא יש חברה העוסקת בתחום הבנייה. כשסבתא לאה הייתה צעירה, הייתה גננת. כיום, היא ציירת ואמנית, מלמדת אמנות ומלמדת סטודנטים אשר רוצים ללכת ללמוד באוניברסיטה את מקצועות האמנות והעיצוב.

אילן היוחסין

קישור לסיפור חיי