מאגר סיפורי מורשת

שלום קוראים לי שטערנא שרה דייטש, נולדתי בשנת תשט"ז 1956 להוריי שלום מענדל ובתיה קלמנסון. אני הבת החמישית במשפחתי, ארבעת אחיותיי הגדולות ממני נקראו בשמותיהן של הסבתות שלי שנפטרו בשואה. הוריי נתנו  לי את השם שטרנא שרה על שם הרבנית  שטערנא שרה זוגתו של הרבי האדמו"ר הרש"ב, רבי שלום דובער, מכיוון שנולדתי שבוע לפני שחל יום הולדתה של הרבנית, ט"ו טבת.

ילדותי

נולדתי במומורוסי שבצרפת, מומורסי היה מקום שבו גרו יחד כל המשפחות החב"דיות שיצאו מרוסיה לאחר מלחמת העולם השנייה והגיעו לצרפת.

בתחילה כשהוריי הגיעו לצרפת הם גרו במלון גדול יחד עם משפחות נוספות שהגיעו אתם מרוסיה. אחר כך  הרבי הריי"צ- רבי יוסף יצחק מליובאוויטש  התחיל לשלוח לרחבי העולם חלק ממשפחות החסידים שבצרפת כמו, סבא וסבתא שלי עוזיאל והינדא חזנוב, שהיגרו לארצות הברית.

בגיל 5 עברנו לעיר אוברוויליע. כשהגענו לא היה שם אף מוסד דתי, לא היה בית ספר, לא היה גן ולא בית כנסת. שום דבר!! יחד אתנו הגיעו עוד עשר משפחות.  כעבור זמן הרבי שאל את החסידים: "מה הפעילות שאתם עושים שם?" אחד החסידים, הרב אידלמן, ענה לרבי : "שוחטים עופות ובקר ומגדלים ילדים" הרבי אמר: "זה לא מספיק, צריך לפעול!! הגיעו מאתיים משפחות מצפון אפריקה ולא עושים איתם כלום?!" אז אבי ז"ל קנה מיד שטח קטן, ששימש בעבר אורווה של סוסים. הוא שיפץ את המקום, והקים את  "קהילת שניאור" על שם האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן.

לימודיי

כשהייתי בת 5 אבא שלי שאל את הרבי אם אני יכולה ללמוד בגן הממשלתי המקומי, שאינו יהודי? מכיוון שבית הספר היהודי "בית רבקה" היה במרחק של  שעתיים נסיעה, ולא הייתה אפשרות להסיע אותי לבית הספר יום יום הלוך ושוב! ולכן יהיה עלי להישאר בפנימייה ובגיל כל כך צעיר? הרבי ענה מיד ואמר: "ברוסיה, החסידים מסרו את נפשם כדי שלא לשלוח לבית ספר גוי, ואתה אומר שאתה מוכרח." וכך בגיל חמש וחצי יצאתי מהבית ונסעתי ללמוד בבית הספר "בית רבקה" שבעיר יער שבצרפת, ובכל ימות החול נשארתי בפנימייה.

חברותיי בבית הספר היו רייזי גורביץ, בלה רישא קלמנסון ופרומה בלינוב. שיחקנו בכדור, חמש אבנים, חבל, קלאס ו3 מקלות. בשעות הפנאי רקדתי בלט.  בבית הספר למדנו כל יום 4 שעות לימודי  קודש: תורה, יהדות, הלכה, דינים ונביא. למדנו גם עברית ומקצועות חול.  אהבתי תורה יהדות ודינים. אבל לא אהבתי את שעורי חיבור.

היה לנו כבוד למורה, היינו מאוד ממושמעות. העונשים שקיבלנו היה להישאר בפנימייה ולא לצאת הביתה. לא הייתה לנו תלבושת אחידה. לא היו לנו טיולים, רק בפסח ובחופשה הגדולה, כשהייתי  בגיל 13 נסעתי  לקעמפ באיטליה,  זה היה הקעמפ הראשון של "גן ישראל" שהרבי הקים. בקעמפ עבדתי כסייעת למדריכה.

הייתה לי מורה מקסימה שמוצאה היה מארץ ישראל. מאוד אהבתי אותה והיא אותי. היא לימדה אותי לחלל בחליל וצירפה אותי לתזמורת בית הספר. היא דאגה להעצים את הדימוי עצמי שלי. בבית הספר היה חדר אוכל ובו אכלנו 3 ארוחות ביום אהבנו קוסקוס וקציצות. לא היו לנו ממתקים.

נשארתי ללמוד שם עד שהגעתי לגיל 17 וחצי. ב"ה יצאתי עם תעודה הוראה, כמורה מוסמכת, ואז התחלתי לעבוד כמורה בבית הספר שהוריי הקימו "אור שניאור" בעיר מגוריי אוברוויליע.

נישואיי

התחתנתי ברוך ה' עם החסיד הרב מנחם מענדל דייטש הי"ד, שהיה דור שביעי לאדמו"ר הזקן. הרבי הורה לנו לגור בצרפת. הגענו לאוברוויליע  שם בעלי עמד בראש מוסדות החינוך "אור שניאור". במשך עשרים וחמש שנה הוא ניהל, פיתח והרחיב  את בית הספר  ואת מוסדות שניאור.

.בתחילת חודש שבט תשמ"ח היינו אני ובעלי אצל הרבי, נסענו לארצות הברית לרגל שמחת הנישואין של הדוד. הילדים נשארו בצרפת וציפו לנו מאוד. בכ"ב שבט בבוקר נחתנו  ונכנסנו הביתה. בעלי התחיל  לפתוח את מזוודת המתנות. הילדים הציצו על חבילת בממתקים, ואז פתאום צלצל הטלפון. הבחנתי שבעלי לא עונה ורק מאזין, פניו החווירו מאוד, ובמהירות הוא סגר את המזוודה. הילדים היו מאוכזבים והמומים. ואז הוא אמר לי: "הרבנית חיה מושקא נפטרה, ואני מוכרח להשתתף בהלווייתה".

העלייה לארץ

עלינו לארץ בשנת תשנא 2001. טסנו מצרפת לישראל. תחילה הגענו לביתר שם היינו חודשיים. ולאחר מכן עברנו למגדל העמק. לא היינו צריכים ללמוד את השפה כי דיברנו בבית בעברית. התייחסו אלינו יפה והתאקלמות שלנו הייתה טובה. הייתי בטוחה שנגור בירושלים בשיכון חב"ד. אבל בעלי  הי"ד רצה מקום קטן ואיכותי ובחר במגדל העמק המקסימה. כאן בארץ ישראל בעלי יסד את היכל אדמו״ר הזקן בהאדיטש, עד שלצערי, שקרה מה שקרה.

הזוית האישית

שמחתי להשתתף בתכנית המפגשים של תכנית הקשר הרב דורי. בכל מפגש בבית הספר הרגשתי חוויה גשמית ורוחנית יישר כוח למורה וליוזמי התכנית הנפלאה.

סבתא שטערנא שרה דייטש,השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה עם יהודית אלפנביין והעלתה את סיפורה: "ילדות של שליחות".