מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בעיר המחוז של חבל הארץ סיביר, אי שם במזרח הרחוק ובסמוך לקוטב הצפוני. הטמפ' נעה בין 30 מעלות בקיץ עד מינוס 60 מעלות בחורף.

 

הוריי, סיפור חייהם קשור לתקופת השואה ולמלחמת העולם השנייה.שניהם הובלו ע"י הרוסים למעמקי רוסיה , אשר שימשה כאסם המזון , התעשייה ויצור הנשק, כל אזרח פנוי גויס לטובת כלכלתה וצבאה של ברית המועצות בעת המלחמה. בפרוץ המלחמה, סבתא רבא אלקה (אמי) ברחה מקלגסי הנאצים, לשטחי רוסיה. בעת ההיא חולקה פולין בין הגרמנים והרוסים, הסכם ריבנטרופ-מולוטוב.

 

סבא רבא דוד גויס לצבא הפולני ונפצע בראשו קשה מאוד בעת הפגזת הגרמנים לפני כיבוש פולין, הוא נגרר לכנסייה סמוכה כשהוא לבוש בבגדי הצבא הפולני.למזלו, קטע שטח זה נכבש ע"י הצבא הרוסי (ע"פ ההסכם).  חיילי הצבא הרוסי הבחינו בו והעבירו אותו ישירות לבית חולים בתוככי רוסיה. כמעט בטוח, שאם היו מזהים אותו כיהודי לא היו מטפלים בו. סבא רבא שכב כשנה שלמה בבתי חולים ברוסיה וכשהבריא הועבר לנוביסיבירסק. שם נפגשו הוריי ושם נולדתי.

 

תוך פרק זמן קצר, נשלחתי לבית תינוקות, למעשה שם גדלתי עד גיל 3. 

 

בשלהי שנת 44 , ניתנה הרשות , ע"י שלטונות ברית המועצות, לאזרחי פולין לחזור למולדתם. הוקצו להם רכבות שהתחילו את מסעם בסיביר ועד לגבולות פולין, מסע שארך מעל חודש ימים ברכבת, ששימשה כמקום מגורים. מידי פעם הרכבת הייתה עוצרת ואנשים היו מצטיידים במים ואוכל, עושים את צרכיהם וחוזרים לרכבת, המסע ארך חודש ומחצה.

 

אמי ואבי הגיעו לעיר מולדתה של סבתא רבתא (אלקה): "סובלק" ושם קידמו את פניהם פולנים שהתנחלו בבתיהם של הוריי אלקה, הם איימו על הוריי שאם יישארו בלילה הם לא יראו את אור היום ומקרים כאלה קרו במקומות שונים בפולין, הם בו ברגע הסתלקו מהמקום ומאז לא חזרו אליו. סלידתי מהפולנים כעם משתף פעולה ואכזרי ביותר הייתה גדולה ביותר ואני לא מבקר בארץ זו עד עצם היום הזה.הוריי התקשרו לגורמים חלוציים שבאו מהארץ והם העבירו אותם מפולין לגרמניה שם נדדנו במספר מחנות שאחרון בהם היה בעיר "קסל".

 

במחנות בגרמניה היה סבא רבא (דוד) היה פעיל בתנועה החלוצית-סוציאליסטית והשתתף בהרבה הפגנות שקידמו את הנושא השוויוני.אני עצמי ילד בן 4-5, לא הייתה שום מסגרת מוסדרת ושוטטנו ללא כל מעש. הוריי נרשמו לשני יעדים

1. לעלות לארה"ב

2. לעלות לישראל.

מאחר והתשובה של השלטונות האמריקאים התמהמה, הם הצטרפו לקבוצות העומדות לעלות ארצה כמעפילים. באחד הימים בחשכת הליל הועברנו בחשאי לנקודת איסוף, בחופי איטליה במטרה לעלות לספינת מעפילים. אולם ספינה זו נתגלתה ע"י השלטונות הבריטים באיטליה והוחרמה. המחנה שלנו גם הוא מתגלה ומוחרם ע"י השלטונות הבריטיים.

 

זמן קצר לאחר הגילוי הועברנו ע"י שליחי הישות היהודית שבישראל (שלמעשה התנדבו כלוחמים לבריגדה היהודית שבצבא הבריטי). הבריטים הפנו את המתנדבים מא"י לחיל התובלה ורובם התמחו בהסעה.מתנדבים אלה שימשו כמובילים של פליטי השואה ממקום למקום ובעזרת הרכב הבריטי שעמד לרשותם, כל זה נעשה בהסתר ובמסווה (בהתעלמות מכוונת של המפקדים הבריטים). המסע למקום המסתור החדש ארך מס' ימים לאיזה יער מוסתר בסביבות העיר הצרפתית "מרסיי".לאחר שבועות של המתנה העלו אותנו בחשכת הליל בעזרת סירות קטנות אל האנייה. לימים: נודע לנו ששמה הוא "מולדת". באו"ם, הכירו בארץ ישראל כמדינה יהודית ומיד פרצה מלחמה עקובה מדם נגד כל עמי האזור והכנופיות המקומיות, היא מלחמת השחרור. כשהגענו קרוב לא"י הוכרנו כעולים חדשים לגיטימיים. מספר תעודת הזהות שלי היא בת שש ספרות, מספרה המקורי היה 778836. מס' זה אומר שסך הכול האנשים שהיו בארץ ישראל, המדינה היהודית היו פחות משמונה מאות אלף כולל בני מיעוטים אחרים.

 

עברנו את כל התהליכים של קליטת עולי, חיטוי ב- .d.d.t נדדנו משער העלייה (המחנה הראשוני) למחנה פרדס חנה, נתניה ולבסוף נחתנו במחנה העולים ברעננה, קרוב לבי"ס הדתי: "יבנה".הוקצה לנו מחצית אוהל הודי שבמחציתו השני גרה משפחה אחרת, שם חיינו כשנה.אני הייתי בן 6+. נעוריי:המחנה שלנו ברעננה שכן בעמק קטן שבחורף הגשמים יצרו אגם טבעי (ביצה) ששימשה לנו כמקור משחק והנאה רבה.סביב היו אדמות בור ופרדסים.

 

הופניתי ללמוד בבי"ס "יבנה" הסמוך, לכיתה א'.לא ידעתי מילה בעברית ובמשך 3 חודשים לא הבנתי מה קורה סביבי. מאוחר יותר, הוריי רכשו דירה בכפר סבא ושם הם חיו עד יום מותם. אבי עבד בדואר ואמי הייתה עקרת בית שעזרה לפרנסת הבית כתופרת.צעצועים לא היו לי והמשחק הכי יקר שהיה ברשותי היה גלגל אופניים ממתכת שאותו דחפנו עם ברזל מעוקל ששימש כדחפן לגלגל וכן משחקים שעשינו מעץ מגולף משני צדדיו (דודס) גולות וחבל.

 

בשנת 1951 עברנו לכפר-סבא וההורים רכשו בית קרקע בשיכון ותיקים, בו התגוררו עד יום מותם.לבית היתה חצר, שבה הקמנו לול לעופות ולאווזים וכן פינת ירק ומטע עצי פרי, בעיקר פירות הדר.כשעברנו לכפר סבא, תחילת לימודיי היו בבית הספר "אוסישקין", שהיה בי"ס היחידי בכפר-סבא דאז. שנה ומחצה אחרי תחילת לימודיי עברנו לבית הספר שהיה קרוב למקום מגורינו ושם סיימתי את לימודיי היסודיים.באחד הימים, בשיעור להנדסה שאל המורה (שגם היה המחנך), מה אומר משולש ישר זווית? ואיך ניתן לחשב את השטחים? ומה הקשר בין השטחים? (משפט פיתגורס), ע"פ בקשתו עניתי את נוסחת פיתגורס האמיתית, מבלי לדעת דבר על פיתגורס, המחנך ששמו היה מרדכי קדוש התפעל כל כך מהתשובה ומאז "אימץ אותי" וליווה אותי עד לסיום לימודיי בבית ספר זה.כ מובן בבחינות ידע כללי ומתמטיקה הייתי בין שני התלמידים הבודדים שהצליחו לקבל סטיפנדיה (מלגת לימודים). המחנך עמד על זה שאני אמשיך ללמוד בבית הספר התיכון היחידי שהיה ("כצנלסון"). אני התנגדתי וטענתי כי אין לי את הרצון ללמוד קשה והרבה זמן.העדפתי ללמוד בבית ספר מקצועי, כי מאז היותי ילד אהבתי לבנות ולייצר דברים בידיים ובין היתר בהיותי בן 11 כבר בניתי לולים לעופות ולאווזים.

 

לימים התברר שאני התחלתי את יום לימודיי בשש בבוקר (הנסיעה לבית הספר ארכה למעלה משעה) והסתיימו בארבע אחרה"צ, בעוד שחבריי גמרו את לימודיהם ב12 בצהריים.בשנה השנייה ללימודיי בבית ספר "אורט נתניה", עברתי להתגורר בבית סטודנטים  בנתניה, בזכות מלגה מיוחדת שקיבלתי מבית הספר.בשנה האחרונה ללימודיי בבית ספר זה, הוחלט לאפשר לנו להשלים בגרויות, דבר שהוא היה חדשני וראשוני בימים אלה, הדבר הצריך עוד חצי שנת לימודים.

 

מאחר ואני הייתי בגרעין חלוצי מטעם תנועת הנוער העובד, לא הסכמתי לעזוב את הגרעין והמשכתי לקיבוץ בגיל 18.כשעשיתי את הטירונות בצבא, נתמזל מזלי להיות בן הבודדים שהצליחו לצלוח מירוץ של 10 ק"מ, מרגע זה כל מה שרציתי נעניתי בחיוב. נתקאנתי בחבריי בספסל הלימודים וביקשתי ללכת לבחינות בגרות בזמן הטירונות. בקשתי אושרה וניגשתי לבחינת בגרות במתמטיקה, הציון היה עשר מתוך עשר וזה בעצם היה תמריץ להמשיך ולעבור את שאר מקצועות הבגרות.לא נעזרתי באיש בלימודיי לבגרות וכל מה שידעתי בא מתוך ספרים וידע כללי. לכן התוצאות היו מינימליות אך אפשרו לי לקבל תעודת בגרות. חיי כבוגר:תמצית חיי הבוגרים, הובילוני לעסוק בתיקון רכב בקיבוצים שבהם שהיתי.כשעזבתי את הקיבוצים פניתי להוראה ותוך כדי כך למדתי תואר מורה מוסמך והנדסאי מכונות. בשלוחה של הטכניון ביד נתן שבעכו.(חווה לימודית לתחום החקלאות) לימדתי חמש וחצי שנים בבתי ספר מקצועיים ותיכוניים, וכשמיציתי את עצמי כמורה יצאתי לעצמאות ופתחתי מוסך, שהתפתח לרשת מוסכים (יחדיו).

 

תוך כדי כך התחתנתי עם צילה ונולדו לנו שלושה ילדים: יפעת, תומר ועינב.ליפעת וחיים (בעלה) נולדו שלושה ילדים: אופיר, איתי (אני) ואייל.לתומר ושני (אשתו) נולדו שני ילדים: רומי ואורי.לעינב וזוהר (בעלה) נולדו שתי ילדות: עומר ודניאל.לאורך כל התקופה עסקתי בעסקי המוסך, המשכתי ללמוד, להשכיל ולהרחיב את אופקיי המקצועיים, כולל לימודים  בחו"ל.

 

בגיל 67  פרשתי מעסקי המוסך ועברתי לעסוק בנכסי הנדל"ן הפרטיים שלנו וכן לשמש כבוחן ממשרד התחבורה לנושא הסמכת מנהלי מוסך חדשים. תוך כדי עיסוקי השונים התפניתי לעסוק בפעילות התנדבותית בתחום עיריית כפר-סבא ושימשתי כחבר ועדה לענייני ארנונה למעלה מחמש עשרה שנה. בזמנים שונים שימשתי כיו"ר וחבר ועדי הבית של כל אזור התעשייה רעננה וכן מנהל עד היום הזה את ועד הבית של בניין שבהרצל 52 כפר-סבא.

 

מגיל 67 והלאה חלק נכבד מוקדש לנכדיי, כל מה שיחפצו, יקבלו

 

את המצגת ניתן לראות בקישור הבא: קשר רב דורי איתי וסבא משה, ניצני השרון 2016  

מורה מובילה לילך פרץ 

 תשע"ו