מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

מסיביר הרחוקה והקרה ועד הקמת ובניית ארצנו היפה

אני ואבא של מחנכת הכיתה שלי
בילדותי
על חזון שהביא לעלייה ארצה, ותרומה לארץ ישראל.

 המסע שלי לארץ ישראל החל כאשר נולדתי בחורף בחודש ינואר 1942 ,בזמן מלחמת העולם השנייה ברוסיה, כשהוריי ואחיי ברחו מפולין לרוסיה בתחילת המלחמה שבין רוסיה לגרמניה,עוד לפני שנולדתי,
 
הכול בזכות העקשנות של אימי, אשר הבינה את אירועי התקופה והחליטה לעזוב מיד  את אזור הנוחות בה התגוררה משפחתי ולברוח אל הלא נודע, לחיות בתנאים קשים במסע  ברכבות עם ילדים קטנים. כך למעשה, ניצלה משפחתי, משפחת שורץ, מהשואה שהייתה ליהדות פולין.
 
משפחתי ואנכי חיינו בזמן המלחמה בקולחוז. את אבי גייסו לצבא הרוסי, לקחו לו את הסוסים והמרכבות  שהיו ברשותו לטובת המלחמה ואמי נשארה לבד לגדל את שמונת ילדיה כשאנכי תינוק, בקור אשר הגיע למינוס 42  מעלות. אמי עבדה מאוד קשה  בגידול הילדים, ללא תנאים ובכדי להאכיל את המשפחה גידלה ירקות  בחלקת אדמה אשר מסביב לבית וכך הצלחנו לשרוד את שנות המלחמה.  
 
בשנת 1946 אבי חזר הביתה מהמלחמה. אני כמעט ולא ראיתי אותו מאז שנולדתי.
בשנה זו, חזרנו כל המשפחה יחד לפולין, לא יכולנו לחזור לביתנו. הכול היה חורבה אחת גדולה.    
 
שלושת אחיי הגדולים: יהודה, דבורה ורחל נכנסו לקיבוץ גורדוניה בעיר וורצלב ומשם נסעו באונית אקסודוס עם הקיבוץ לישראל.  בזמן זה, האנגלים שלטו בארץ ישראל ולא אישרו לנוסעים היהודים לרדת לחוף בנמל חיפה ומיד החזירו אותם בחזרה לאירופה, לנמל בצרפת ובסופו של יום חזרו לגרמניה לעיר המבורג ורק בשנת 1948 התאפשר להם להגיע לא"י . 
 
שני אחיי הקטנים יותר: צבי ושמואל עלו לישראל עם הקיבוץ דרך איטליה והגיעו לישראל בשנת 1948,הם נקלטו בקיבוצים, צבי בקיבוץ חניתה ושמואל בקיבוץ קבוצת שילר.
הוריי, אני  בן 14 ושני אחיי הנוספים, ישראל ואפרים עלינו ארצה בשנת 1956 כאשר השלטונות של פולין אפשרו ליהודים באותה העת לעלות לישראל.   
עם הגעתנו לישראל נשלחנו ע"י הסוכנות לעיר באר שבע אשר בנגב. למדתי בבית ספר מקצועי בבאר שבע, התגייסתי לצבא בחודש מאי 1961,הייתי תקופה בקורס טייס  ולאחר מכן בצוות קרקע בחייל האוויר.
 
עם שחרורי מהצבא בתום השירות חזרתי לבאר שבע והתקבלתי לעבור בקמ"ג-דימונה היתה לי הזכות לתרום למדינה בהקמת הכור בדימונה ,סיימתי את עבודתי בכור כמנהל עבודה.
במקביל לעבודתי בקמ"ג למדתי בערב בטכניון באר שבע  לימודי הנדסת מכונות, מקצוע אשר שירת אותי מאז ועד היום.
בשנת 1971 נולדה בתי הגדולה-ענת בבאר שבע.
 
לאחר סיום העבודה בקמ"ג התקבלתי לעבוד בחברת סולל בונה באר שבע בתור מנהל פרוייקטים ומנהל מחלקה טכנית.  בעבודתי במשך 6 שנים בחברת סולל בונה עבדתי בהקמת מפעלים רבים בנגב. החל מחודש  מאי  1972 עבדתי בתור מנהל פרוייקט בהקמת בית זיקוק אשדוד. גרתי באשדוד במהלך עבודתי בבית הזיקוק ובאותה העת בינואר 1973 נולדה בתי השנייה בשם רות.
 
עם תום הקמת הפרויקט בחודש ספטמבר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור,ב-6 לאוקטובר 1973,כמובן שגויסתי למילואים באמצע יום כיפור והשתתפתי כלוחם באוגדה של אריק שרון ז"ל .במהלך צליחת תעלת סואץ נפצעתי פעמיים בתאריך 17.10.1973.
באותה שנה עברתי לגור בקריית ביאליק, בה אני מתגורר עד היום, בעקבות הצעת עבודה מנהל פרויקטים בחברה להקמת מפעלים, והקמתי את רוב המפעלים בצפון ובדרום ובמיוחד בבתי זיקוק חיפה ואשדוד.      
 
בשנת 1978 נולדה בתי השלישית בשם קרן. החל משנת 1979 התחלתי את דרכי כקבלן לעבודות מתכת והקמת  מפעלים בכל חלקי הארץ מהצפון ועד ים המלח בדרום, כגון: בית זיקוק חיפה ואשדוד, סונול, פז, דלק, דור, מפעלי פלדה בעכו, מכתשים, מפעלי ים המלח, משרד הביטחון ועוד מפעלים רבים. גם כיום אנכי עובד בפיקוח בבתי זיקוק חיפה ובפרויקטים לסגירת/הוספת מרפסות לבתים רבי קומות, למרות גילי החלטתי להמשיך ולעבוד ולתרום למדינה.
 
סוף דבר
נולדתי בשנת 1942 בשיא מלחמת העולם השנייה ולמרות ניסיונם של הגרמנים לחסל את יהדות אירופה הצלחתי בעזרת הוריי לחיות ולבסוף להגיע לארץ ישראל.   על כן אנכי ועוד יהודים אשר עברו את השואה הוכיחו לגרמנים ולכל העולם שעם ישראל חי וקיים. בזכות המדינה שהוקמה בשנת 1948. למדתי והוכשרתי להמשך חיי. הייתה לי הזכות לעבוד ולתרום למדינתי בבנייה והקמה של רוב המפעלים התעשייתיים בארץ. בנוסף שירתי כחייל לוחם ברוב מלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת התשה, מלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה. שירתי ותרמתי במילואים עד גיל 48.
 
התחתנתי עם טובה ונולדו לנו 3 בנות וכיום יש לנו  שישה נכדים חמש נכדים ונכדה בת ארבע והיד עוד נטויה, נכדי הגדול משרת כיום בצה"ל בגולני. ברצוני לסכם את סיפור חיי שהוא חופף את שנות המדינה.
 
כל ילד במדינת ישראל יכול אם יתמיד וילמד להגיע לכל תפקיד שיחפוץ ויוכל בעזרת לימודים ועבודה קשה להגיע אליו. מסיפור חיי כפי שאנכי תרמתי למדינתנו אני תקווה שהדורות הבאים ימשיכו לתרום ולבנות את מדינתנו ולשמור עליה מכל אויבנו.
ברצוני לציין שהנני כותב את קורות חיי בזכות אמי -רחל שוורץ ז"ל אישה חזקה ,דומיננטית אשר במהלך חמש שנות מלחמת עולם השנייה החל מ1941 -1946 הצליחה לגדל ולפרנס  שמונה ילדים ולעבור את תקופת המלחמה ברוסיה, בשלגים ובקור  עז של עד 42 מעלות קור ,כאשר אבי -יונה שוורץ ז"ל היה מגויס בצבא הרוסי.  
אנוכי ואחיי זוכרים זאת ומוקירים את פועלם של אמינו ואבינו אשר הביאנו לארץ ישראל, גדלו אותנו בכבוד עם ערכים ומוסר וכל אחד מאחיי הקימו משפחה לתפארת וכיום לכולם יש נכדים ואפילו נינים,  על כן נזכור זאת לעד.
 
העשרה
קולחוז – (משק שיתופי) הוא כינוי למשק שיתופי בברית המועצות. כחלק מתוכנית החומש של סטלין כפו שלטונות ברית המועצות על האיכרים, בתקופה המכונה "קולקטיביזציה", להתאחד בחוות חקלאיות שיתופיות, בהם הרווחים מתחלקים בין חברי הקולחוז. בניגוד לסובחוז, שהיה משק חקלאי בבעלות המדינה, חברי הקולחוז לא קיבלו משכורת קבועה אלא התחלקו ברווחיו ובתוצרתו.(ויקיפדיה)
 
תשע"ו  2016

מילון

היד עוד נטויה
הדבר לא הסתיים עדיין וצפוי להמשיך

קמ"ג
הקריה למחקר גרעיני נגב

ציטוטים

”לא רק לדבר צריך גם לעשות ולתרום “

הקשר הרב דורי