מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בשנת 1932 בקזבלנקה שבמרוקו, להורים שלמה ואליס. היו לי שלוש אחיות: אסתר, מרים ושמחה, ושני אחים: דוד ועמרם. גרנו בשכונה מעורבת של יהודים וערבים. הוריי עבדו קשה כדאי שלא יחסר לנו דבר. אני הייתי הילד הקטן ביותר, השובב של המשפחה. אני זוכר שכשהיינו בכיתה א', ילדים ערבים ויהודים היו מבלים יחדיו, היינו משחקים בשכונה, הולכים לצפות בסרט בקולנוע, והיינו קרובים מאוד אחד לשני, ממש כמו אחים ללא שנאה.

 

גרנו בבית בן שתי קומות. בקומה אחת גרו היהודים ובקומה השנייה  גרו הערבים. היה זה בית רגיל מבטון. רהיטי הבית היו עשויים עץ: ארון, שולחן, כיסאות. במטבח לא היו ארונות אלא רק מדפים. בחדר השינה הייתה מיטה זוגית להורים, והילדים היו מתקבצים בסלון וישנים שם על מזרנים.

 

כשההורים שלי עזבו את מרוקו, אמי ספרה לי שהחברים הערבים שלי ממש בכו כשההורים עזבו. ההורים שלי שמרו על קשר מכתבים עם השכנים הערבים. עכשיו אני כבר לא בקשר אתם. בשנה שעברה טסתי למרוקו עם אשתי, הלכנו לשכונה שבה גרתי, וראיתי שהבתים שגרנו בהם נהרסו והפכו לבניינים רבי קומות.

 

בבית שמרנו על אורח חיים דתי. אני זוכר שתמיד חיכיתי לרגע כניסת השבת, שבו אחליף בגדים, אלך לבית הכנסת ואחזור הביתה לעשות "קידוש" ולאכול סעודת שבת חגיגית עם כל המשפחה. לאחר הסעודה נהגנו לשיר זמירות שבת ושירי ארץ ישראל. במרוקו כל הבנות הדתיות היו הולכות עם חצאיות כיון שאסור היה להן לחשוף את הרגליים והבנים היו לובשים מכנסיים וחולצה. בשבתות וחגים היינו לובשים את הבגדים המסורתיים של מרוקו הנקראים 'גלביה'.

 

כשהייתי בן 14 למדתי בבית הספר 'אוצר התורה', שם לימדו אותנו ציונות, תורה וחשבון. בספטמבר שנת 1949 ארגנו משלחת של ילדים וילדות לעלות לארץ ישראל ואני ביניהם. בתקופה ההיא העלייה ממרוקו לארץ ישראל הייתה אסורה. יהודים רבים רצו לעלות לארץ ישראל ולהפוך לציונים, ובשביל זה הם מוכנים היו לוותר על הכול: הורים, משפחה, חברים ועוד. המוסלמים לא אישרו ליהודים לעלות ארצה כי חששו שהעולים יחזקו את מדינת ישראל ואז תפרוץ מלחמה.

 

אחרי תקופת המתנה הודיעו לנו להתכונן לעלייה לארץ ישראל. הודענו זאת להורים, אך ידענו שאנו לוקחים סיכון גדול מאוד, מכיוון שאם השלטון הערבי יתפוס אותנו נילקח לבית הסוהר. באחד הלילות, הודיעו לנו שבשעה 1:00 בלילה ייקחו אותנו במוניות  מביתנו הישר לאנייה שתיקח אותנו אל הנמל בקזבלנקה. ברגע שנכנסנו לאנייה, היא מיד הפליגה ושטה במהירות גבוהה, כדי שלא ניתפס על ידי המשטר המוסלמי.

 

הפלגנו לצרפת, שם חיכו לנו נציגי הסוכנות היהודית ולקחו אותנו למחנה עולים בצרפת: "מזראג", שם היינו שלושה חודשים. בזמן זה, הסבירו לנו, כיצד יראו חיינו בארץ ישראל. הם סיפרו שהחיים בארץ, לאחר מלחמת השחרור, יהיו קשים. לאחר שלושה חודשים, עלינו לארץ ישראל. הגענו ממש לפני צום הכיפור. 

 

בצאת הצום, חילקו אותנו למקומות שונים בארץ. נפל בגורלי להגיע לקיבוץ: 'גשר' שבעמק הירדן. שם הייתי פחות מחודש, מכיוון שבקיבוץ לא הרשו לנו לחבוש כיפות והכריחו אותנו לעבור על חוקי הדת ואנו לא הסכמנו לכך. החלטתי להתגייס לצה"ל.    

 

כשהייתי בן 16 החלטתי להתגייס לצה"ל. תחילה סירבו לגייס אותי בגלל גילי הצעיר. העמדתי תנאי: אם לא תגייסו אותי, אחזור להוריי במרוקו! וגוייסתי מיד. הוריי עלו לישראל לפחות 15 שנה אחרי שהתגייסתי לצבא. סיימתי טירונות ונשלחתי לחיל-אוויר. הייתי בפיקוד חייל האוויר של רמלה במשך שנה,. שם עברתי קורס נשק אווירי ותחמושת. לימדו אותנו כיצד מחמשים את האווירונים הקטנים, ספיטפיירים. לאחר מכן נשלחתי לרמת דוד ליד עפולה. שם עברתי קורס מ"כים, הייתי אחראי מחסן הנשק, עד שהשתחררתי מהצבא.

 

ביום השחרור אמרתי להם שאין לי לאן ללכת, כי אין לי הורים ולא קרובי משפחה בארץ. ואז איפשרו לי לגור שבועיים בבית מלון בתל אביב. בשבועיים האלו חיפשתי מקום עבודה. מצאתי עבודה במלון דן בתל אביב בשטיפת כלים. אחר כך קראו לי למילואים.

 

לאחר שהשתחררתי מהצבא, קיבלתי מהסוכנות צריף בחצור. אך לא היה שם מים וחשמל. חזרתי לסוכנות והם הפנו אותי לקבוצת כינרת, שם עובדים חצי יום ולומדים חצי יום. בקבוצת כינרת הכרתי בחורה בשם שולמית, מהעדה שלי, ולאחר חצי שנה בערך התחתנו. חודשיים לאחר מכן שולמית רצתה לעזוב את הקיבוץ. עזבנו את הקיבוץ, חזרנו לחצור וגרנו בצריף כשנתיים. אחר כך העבירו אותנו לבית קטן עם חשמל ומים.  

 

 

כשהשתחררתי מהצבא בשנת 1956 עברתי לקיבוץ כינרת, שם הכרתי את אשתי הראשונה שולמית, אהבתי אותה מאוד. החלטנו להתחתן ולאחר מכן עזבנו את הקיבוץ ועברנו לגור בראש פינה, שם נולדו לנו 4 ילדים: 2 בנות ו2 בנים: שלמה על שם אבי, רחל על שם אחות אמי, ברוך על שם אבא של סבא שלי ורותי. אחרי 10 שנים שבהם גרנו בחצור, היה זה במלחמת ששת הימים בשנת 1967, הוריי הגיעו לארץ וגרו באור עקיבא. עשיתי כל מאמץ כדאי לעבור ולהיות קרוב אליהם, וגרתי שם 10 שנים.

 

בשנת 1982 חיתנתי  את שני ילדי הגדולים ובשנת 1987 ערכנו בר מצווה ובת מצווה לשני ילדיי הקטנים. 

 

בשנת 1989 שולמית חלתה בסרטן, ונפטרה מהמחלה בהיותה בת 52  בשנת 1992. נשארתי אלמן וחשתי עצב גדול. במות אשתי בני היה בן 10, הוא גדל, התגייס לצבא והתחתן ועכשיו הוא גר בפתח תקווה עם אשתו.  

 

כיום יש לי 12 נכדים ו14 נינים. כל החיים שלי עבדתי ב"סולל בונה" והתקדמתי עד שהפכתי להיות מנהל עבודה, ומשם יצאתי לפנסיה. לא יכולתי להישאר בביתנו המשותף מכיוון שהוא העלה בי זיכרונות מאשתי המנוחה שולמית, לכן עברתי לגור בביתה של בתי בפרדס חנה. לאחר מספר שנים רותי בתי, הציעה לי ללכת למועדון בבית אליעזר ולשם אני מרבה ללכת עד היום.

 

למועדון אני הולך ארבע פעמים בשבוע, ומשתלב בפעילויות הרבות. אני מגיע  בהסעה מהבית עד למועדון, משעה שמונה וחצי ועד אחת. אחר כך אני הולך לבקר את הנכדים שלי שגרים לידי. בערב אני הולך לבית כנסת. כשאני חוזר בשש בערב, אני אוכל נח והולך לישון. במועדון אני נמצא כבר שמונה שנים, ושם הכרתי את לובה רומנובסקי שהגיעה מרוסיה.   

 

אהבתם של מקס ולובה: "ממש התאהבתי בנעליים שלך!"

 

מקס נהג להגיע למועדון הקשישים בבית אליעזר. יום אחד התקיימה הופעה במועדון, ומקס ישב במקרה ליד לובה.  הוא הביט על נעליה והבין שהן לא נעליים ישראליות, נעליים מאוד מיוחדות ומושכות תשומת לב, ואז אזר אומץ ושאל אותה מהיכן הנעליים? כי הן מצאו חן בעיניו, והוסיף: "אני ממש התאהבתי בנעליים שלך!" בערב הוא  הזמין אותה לארוחה בבית קפה ומאותו הערב הם החלו להיפגש. הוא שאל אותה אם היא נשואה, והיא ספרה לו שהיא אלמנה, ומיד לאחר שאמר לה שגם הוא בעצמו אלמן, הציע לה נישואים! והיא כמובן הסכימה.

 

בהמשך, הוא הכיר לה את ילדיו והם התרשמו ממנה וקיבלו אותה באהבה. הוא סיפר לילדיו שהוא הציע ללובה נישואים והם שמחו מאוד, ואמרו לו שהם שמחים שהוא לא יישאר לבד. מקס התעניין ושאל אם היא יהודייה, ולובה טסה לרוסיה במיוחד בכדי להביא תעודות המעידות שכל משפחתה יהודית. כאשר היא חזרה מרוסיה מקס לקח את המסמכים לרבנות, ושם אמרו לו שהיא יהודיה כשרה.

 

מקס ולובה קבעו תאריך לחתונה, הם התחתנו בדיוק בערב פסח! הם הלכו לרבנות בחדרה עם החתן של מקס, ושם קידשו אותם! ובחג השבועות ערכו להם מסיבה גדולה במועדון הקשישים בבית אליעזר. המסיבה הייתה ענקית! היו שם עיתונאים רבים שהתעניינו בסיפור שלהם וחברים רבים.

 

מקס ולובה נשואים כבר 5 שנים. הם אוהבים מאוד לטייל בארץ ובעולם. מאז חתונתם ועד היום הם חיים בשלווה, בשלום ובאושר.

 

תשע"ה 2015